אתה מצפה ל"קיר" אחרי 30 ק"מ ולא אחרי 30 מטרים.

על קו הזינוק עם עוד כמה עשרות ספורטאים, עת רן שילון – הבלתי נגמר בעיקר בהיבטים של יצירתיות ובניית מסגרות תחרותיות מורכבות (ראו "מכבי מן") תופס את המיקרופון ואומר: "איזה כיף שאנחנו עושים היסטוריה", וואלה, ריגש אותי. יוצאים לדרך, כמה עשרות רצים שועטים קדימה, כמובן במורא מסוים מפי ההר ומפני ההיסטוריה ואז, קצת אחרי 30 מטרים ולא קילומטרים – בום – קיר ! לא יכול לרוץ יותר. הזווית של ההר פשוט חדה מדי ואתה לא מצליח לחבר את תנועת הידיים והרגליים לפעולה הבסיסית, היומיומית כל כך והבסיסית כל כך – לרוץ…. מרים מבט לבחון "מה קורה מלפנים" ואתה קולט שראשוני האתלטים שהם חזקים, פשוט הולכים, וואלה.

הגענו בשעת בוקר סבירה לרכבל העליון של מצוק מנרה, ערפל או בתוך ענן – קשה לקבוע – מקבל את פנינו בסוג של קשיחות שמזכירה לך רק דבר אחד, ברור ומוחשי: שירותך הצבאי. הייתי חייל ביחידת נ"מ – נגד מטוסים שעברה הסבה כלשהיא לסוג של יחידה שמחפשת גילשוני אוויר שונים וכל מיני חדירות מוזרות לשטח ישראל ובדיוק כאן עבר עלי חלק משמעותי משירותי; הורדנו כלאחר כבוד ברכבל לתחילת העלייה ומשם, כאמור, התחילה חוויה מפעימה, מרגשת, קשה, מאתגרת וכל סופרלטיב אחר יכול להתלבש כאן.

לאחר 2 ק"מ ובערך 27 דקות אתה מתחיל לקלוט שהערב תאלץ לצאת לרוץ קצת – עם זה כדי לצבור עוד כמה קילומטרים (שכן לפחות חצי דרך תלך) ועם זה על מנת לפרק חומצת חלב המצטברת בשריר. לאחר כ 2 ק"מ לערך, מתחילות המחשבות. וואו, כמה מחשבות . . . אתה מתחיל לעשות סדר ביעדים שהצבת לעצמך בעבור תחרות זו – זו תחרות ואף מוגדרת כ"אליפות ישראל" – זה לא אימון ! ולהלן היעדים ליום תחרות נתון זה:

1. לא להיפצע – אני סוחב כמה פציעות עוד משנה שעברה והפציעה ההזויה בגיד אכילס, מאז, הגוף מפצה על חולשות שונות ועודף של 2 ק"ג ואני לא מצליח לחזור לביצועי שיא.

2. להיות סביב 1:30 שעות.

3. לא להיעקף על ידי אף מתחרה שעושה את חצי המרחק: 4 ק"מ המוזנקים כחצי שעה אחרינו.

4. לא לעצור ! מותר ללכת, אך לא לעצור !

5. ליהנות. כן, סימנתי לי מטרה חדשה בתחרויות . . . אם יוצא, לנסות ליהנות.

המטרות משתנות תוך כדי המסע המפרך לפיסגת העלייה, אך הכיוון, המגמה חיוביים ונראה לי שאצליח לעמוד ברוב מטרותיי. המחשבות לא עוזבות אותך . . . אתה חושב על הסרט שראית לא מזמן "השורד האחרון" על חולייה אמריקאית הנתקעת באפגניסטן ואיך היא מתמודדת עם הכוחות הרודפים אחריה ואתה מקבל כוחות, שכן, אין לך נשק, אפוד, ציוד וכדומה ובכלל, קל לך ואתה לבוש עם מיטב הציוד הדרוש לריצה בהרים ואז אני ישר עובר לחשוב על חיילי צ.ה.ל במיוחד ביחידות השונות המסתובבים ונלחמים במקומות מורכבים וחשוכים הרבה יותר מהמקום בו אני נמצא ואז, מאחורי אני שומע מישהו מתנשף כבר כמה דקות ואז פוטר לעברי "קשה לי מנטאלית" ואני, כמובן בלי להסתובב לעברו מחזיר: "בחור בן כמה אתה ? והוא עונה 22, מחייך ועונה לו : "רגע, אתה חייל משוחרר ואני כפול ממך בגיל…. קדימה, רוץ קדימה – הכול קל לך. מוזר, עקף אותי תוך חצי דקה ולא ראיתי אותו יותר ואז אני חוזר למחשבות . . .חוזר לתחרויות מורכבות, טכניות, רגשיות שעשיתי בעבר: חוזר לירושלים לים עם אבסקר שבאמצע הלילה בפאתי ירושלים נגמר לי הכוח והוא עודד אותי להמשיך להילחם, חוזר ל"הר לעמק" לעליה של מג'ער ששם רצתי את הריצה הטובה בחיי, חוזר למרוץ המצוין של יער חרובית מבית sportweb שהתחיל באמצע הלילה ובכלל, חוזר לאימון / התרגול המנטאלי שלי ולתפיסה עד כמה הקושי הוא בראש ומתחיל לתרגל נשימות, חיוכים לא מוסברים ושאר מנטרות שעובדות עבורי. מרים מבטי מעלה ורואה את המצוק ממנו עושים בדרך כלל סנפלינג ולא בהכרח רצים / הולכים בו את העלייה, וואלה, להמשיך, לא קל, אך המגמה חיובית, נצמד למטרות, הכול בסדר.

המסלול מורכב מאוד, לעיתים אתה ממש עם הידיים על ההר על מנת לא ליפול לאחור; אכן, הבטיחו לנו "מרוץ אנכי" ואכן, עופר פדן וצוות מרתון ישראל עומד במילתו בצורה מלאה, יפה – אני אוהב אנשים שמכבדים את מילתם, היה שווה לקום ב 03:30 בבוקר ולצאת לדרך. מתקדם, הסונטו אומר 5 ק"מ, מוציא ג'ל ובולע אותו בשקיקה.

המחשבות הופכות למציאות, עת אני שומע את הכרוז מעלי מודיע משהו ואני מרים מבט מעלה ורואה את המצוק בשיא תפארתו ומבין שיש עוד לעבור את הפיתול שמסביב למצוק על מנת להגיע לנקודות הסיום, איזה כיף, יש לי עוד הרבה ליהנות. עוקף אותי רץ ואני שמח על כך, לפתע הרגשת הבדידות הופכת נוחה יותר והוא שואל אותי "עוד כמה יש" ואני מפטיר לעברו שכבר "שומעים" את הסוף. אני "על הקצה" מבחינת להיכשל ביעד אחד (הגעה ב 1.30 שעות) ולא מצליח לרהיכנס ל"מוד" של ריצה ולא מוכן לוותר לעצמי במטרה השנייה של "לעמוד" ודוחק בעצמי, להמשיך להתקדם . . . עובד לי בסדר ואפילו מצליח לרוץ מעט בטרם השעון מודיע שאני ב 7 ק"מ – קילומטר לסיום. מנסה להתחיל לרוץ, עובד לי חלקית ואני חוזר ללכת, לרוץ, ללכת, לרוץ הנשימה מקיימת מאבקים בלתי פוסקים בין נשימה אירובית לזו האנאירובית אך הראש דוחק בהן – להתקדם, הסוף "מאחורי העיקול הבא", כנראה. לוקח את הפנייה וכן, זה הסוף, אתה כבר שועל תחרויות וותיק ואתה מריח אותו, הכרוז צועק בשמך ואתה לא מפסיק לחייך, כיף, היום הרווחנו ביושר את המדליה.

תודה רבה לכל מי שהיה קשור לאירוע הראשוני והבתולי הזה, מרשים, יצירתי, מאתגר וכן, ברור, עושה אותנו ספורטאים ואולי גם אנשים טובים יותר, חזקים יותר. המילה האחרונה: לכל הספונסרים המעניקים חסות לאירועים מעין אלו –  אשר מטבעם, איך נאמר – פחות מסוקרים ונצפים מכדורגל – אני, אישית, מפרגן לכם בביתי הקט ואצרוך מהמוצרים שלכם; זו עבודת קודש לתרום לאירועים מעין אלו.

 

המון אנרגיה טובה,

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

אסף לב, "רצים עם אסף"

לוגו חדש