המרוץ הזה מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש;

אני כפר סבאי, משפחתי גם, קבוצת הריצה שלנו מכפר סבא ובכלל, אני גא בעיר הזאת. זוכרים שכהקימו את העיר מודיעין אז אלכס אנסקי פרסם בטלויזיה כדלקמן: "החינוך של כפר – סבא". כן, אני עדיין חש זאת כלפיי העיר שלי. עם זאת ואולי גם בגלל זאת, בכל פעם שאני יוצא למרוץ כ"ס וביתר שאת, בשנים האחרונות, עת הוקדש לבן העיר – זיו בלאלי – שנפל במלחמת לבנון השנייה, אני חש משהו אחר; סוג של מחויבות גבוהה יותר, סולידריות כלפיי משפחתו המופלאה הרצה עמי כתף אל כתף ובכלל, זו העיר שלי, כאמור.

הקבוצה שלנו עושה חימום קל כשעה טרם המרוץ, כמה מילים אחרונות וכל אחד מקבל לעצמו כרבע שעה להתייחד עם תחושותיו, חששותיו, מכריו והרגשתו לגביי יכולותיו ביום נתון זה – יום תחרות. אופי תחרותי ויכולת תחרותית, הנם גורמים הטבועים בנו משחר ילדותינו המוקדמת ועם זאת, קיים קושי רב לתרגם ולקדד את היכולת הזו ולסנכרנה עם היכולת האמיתית שלנו, כאמור, ביום נתון.

על מרוץ כפר – סבא של 2016 – קראו כאן.

הנבחרת – "רצים עם אסף" – בסיום החימום ורבע שעה לזינוק: 

איזה יופי

חמש דקות לפני השעה השעה 07:00, אני עומד על קו הזינוק, לוקח כמה נשיפות, מסתכל מטה, מנסה להתרכז ולהתכנס בתוך עצמי בתוך כל השאון הזה ולחשוב איך אני עושה תוצאה טובה – 43 – 42 דק' לערך בכושרי הנוכחי, הלקוי, כ 3 חודשים לאחר הפציעה. מתרכז בזמן אליו אני שואף להתחיל (כ 04:20 דק' לק"מ) ובתקווה שיהיה לי כוח להגביר לאחר חצי המרחק – "נגטיב ספליט". כאן המקום להחמיא לעירית כ"ס ולמחלקת הספורט עת קיבלו החלטה אמיצה להקדים את המרוץ ל 7, נוכח מזג האוויר הצפוי וזאת בהודעה בכל אמצעי המדיה הקיימים 24 שעות טרם הזינוק. שומע את הספירה לאחור של 5, 4, 3, 2, 1 . . . וכולם כאילו עפים יחדיו מקליע של תותח. הקצב שלי הוא הקצב הנכון ואני חש טוב, זאת על אף שבמעמקי ליבי ובקצה שרירי הרגליים שלי אני יודע שזה יגיע….ברור שזה יגיע. לכל הספורטאים באשר הם ולכל אלו שרוצים להרגיש עצמם כאלו, אנא זכרו: אין אף פעם מצב של 100 אחוז. תמיד יש קצת לחץ מהבית, עבודה, פציעה זו אחרת, משקל זה או אחר וכדומה. הרעיון הוא להגיע ל"מיצוי עצמי" ביום נתון – זה מה יש וכאן אתן את הכי טוב שלי. כן, בסיבוב של צומת עלייה, קצת אחרי הק"מ ה 2 זה מגיע – שריר התאומים, גאסתקנמיוס – נתפס ! המוח מתחיל לעבד עשרות ומאות של חלקיקי מחשבה על המשך הדרך וכל זאת, טרם העלייה המטרידה למדי של רחוב בן יהודה. אתה מיד חושב על הילדים ועל אמא שמחכים לך בק"מ ה 8, אתה חושב על על הספורטאים שרצים לידך, לפניך ומאחוריך על ה"בעסה" והאכזבה שלך שאם תעבור להליכה או פשוט תוותר ואתה חייב להעיף את המחשבות האלו כמה שיותר מהר.

סבתא והילדים שלי עם נינה מעודדים

ילדים וסבתא מחכים

אני מתחיל "לשגע" את המוח שלי (האיבר שצורך הכי הרבה אנרגיה) ולבצע את החיוך המפגר שאני נוסך על פני כשאני מגיע לקצה. כן, פשוט לחייך, לתעתע במוח ולהפעיל עוד כ 128 שרירים בפנים ולא להיכנע לקושי, לכאב. במקביל אני משנה את סגנון הריצה, קצת יותר "דופק" עם הכף רגל על הכביש, מזיז אצבעות בכפות רגליי, מאגרף ומשחרר כפות ידי וכן, בצר לי, גם מוריד מעט קצב. מרגיש שאוכל לשרוד עד הסוף מבלי לעבור להליכה או להוריד קצב בצורה משמעותי, אם רק אהיה מספיק קשוב, מרוכז, ממוקד ומאידך, משוחרר בהיבט של שיא אישי – היום לא אהיה שם.

עמדת המים שמגיעה מצילה אותי ואני חש ומשכנע את עצמי שאני משקה את השריר שהוא כענף במדבר המשווע למעט מים וזה עובד. הכביש פתוח ואני נצמד לרץ חסון לפני העוצר עבורי את הרוח ונותן לי זמן להתאושש מהמשבר שתקף אותי לפני כ 3 דקות. הירידה מגיעה ואני מצליח לייצב יכולותיי וחוזר לקצב של 04:25, יהיה בסדר עצמי אומר לי ועצמי מחייך שוב, אין דרך אחרת. ק"מ 7 מגיע וחבר טוב עוקף אותי ושואל אותי מה קורה ואני אומר שאני בקצה ואז הוא גוער בי "תוריד קצב" וכן, מוריד שוב את הקצב והכאב מרפה מעט. בשלב זה הכאב כבר כמעט ולא מעניין אותי, רק שלא "תינעל" הרגל לכדי התכווצות מלאה של השריר ואז שום דבר כבר לא יעזור. חושב על הגאוניות שבגוף שלנו, על מערכות ה"פיצוי" שהוא מפעיל: נפצעתי ברגל ימין, לא דרכתי עליה כחודשיים, רגל שמאל עבדה קשה, השריר שם אולי התקצר ומגיב בהגנה על עצמו וכל הזמן מכווץ את עצמו.

ק"מ 8 מגיע ואני קולט את ילדי – מיה ועומר, אחייני והורי עומדים עם שלטים "רצים עם אסף" – יש לי ברירה למעט ללחוץ על הדוושה . . . לא ! מגייס את כל יכולותי הפיזיות והמנטאליות וחשוב על ספורטאי עילית ועל ההתמודדויות היומיומיות שלהם; למשל, 3 משחקים בשבוע ב נ. ב. א ולפתע מייקל ג'ורדן – גיבור ילדותי בא להגיד לי שלום ומזכיר לי איך הוא קולע מעל 40 נקודות במשחק כאשר הוא עם למעלה מ 40 מעלות חום… ובכלל, מי אני שאתבכיין, הרי רצתי במסלול הזה מאות פעמים – קדימה, "ואמוס". רץ, קשה, קשה לי מאוד העלייה בסוף תמיד קשה. רואה את השעון מדגדג את 44 דקות ואני חייב להגיע עוד במסגרת של 43 דקות, חייב, עוד שנייה או שתיים לקזז מהשעון. לוחץ עוד ונראה לי שמצליח לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, כמעט מגיע והנה; זהו, נגמר, קשה מאוד; זה מה שאני יכול להפיק מעצמי נכון להיום.

רץ למטה להתחיל לעזור לספורטאים שלי ולכל מי שטרח בשבת לבוא ולעשות את אחת הפעולות המפרות והנעימות שאדם יכול לעשות למען עצמו, לרוץ.

עוד מילה לכל אלו שעשו לראשונה 10 ק"מ ולראשונה נכנסו לקהילת הרצים: נכון זה קשה, נכון זה תובעני, אך אני בטוח שאתם מתחילים להבין את גודל החוויה, האנרגיה וההרגשה שזה נותן. עם זאת: היו קשובים לגופכם, טפלו בו למען יהיה זה קשוב אליכם ברגעי האמת. ובהמשך לכך: שחרור ! הרבה פעמים לאחר תחרות (עומס שיא ששום סימולציה לא יכולה לדמות) אנו "מפספסים" עניין זה; ובכן, אנא זכרו כמו שאחרי ארוחה טובה אתה מעביר חוט דנטלי ומצחצח שיניים כך גם לאחר תחרות, אל תשכחו לבצע שחרור ועם במקרה אני שוכח תזכירו לי . . . תודה מראש.

בריאות, אושר ואנרגיה טובה,

אסף

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

LEV_SIGN