אני כל כך אוהב את הקפה שחור של אחרי יום מרוץ, מול המחשב שלי, בשלווה שלי, לאחר הורדת הדופק והבנת הילדים כי "אבא היה בעבודה…." בכלל, איזו עבודה מדהימה זו להיות מאמן – כושר או מנטאלי, אתה עדיין נמצא במגרש שאותו אתה הכי אוהב: מגרש הספורט ועם ספורטאים.

אני אוהב להתחרות, השבוע למדנו ב"ספורטדוק", על המשמעות של להיות "ספורטאי טוב" לעומת להיות "מתחרה טוב" (הרצאה מאלפת של ארנון צפריר – פסיכולוג ספורט) ועל החשיבות של ההכוונה המנטאלית ליום נתון, לתחרות נתונה; היום היה לי יום כזה. לאחר שנים של אימונים, אני סוף סוף מצליח לא לפתוח חזק מדי ולרוץ בקצב של 4:50 ולהתחיל להגביר בצורה מושכלת ולסיים ב 1:40 שע' לערך וכל זאת, בתקופה שאני לא מצליח להגביר את שעות האימונים שלי למטרות שקבעתי לעצמי בתחילת העונה. פשוט, במסגרת שעות האימון המוגבלות העומדות לרשותי, לנסות להפיק מהם את המירב, תוך כדי קביעת יעדים לאימונים (למעלה מ 90 אחוז מהזמן) ולנסות להביא את עצמי לאותם 10 אחוז של התחרויות בשיא הביצוע אליו אני יכול להגיע.

אחד המפתחות שלי לתחרות הטובה מבחינתי, היה לראות את תווי פניו של ידידי, דב קרמר בנקודת הסיבוב בה אתה רואה את רצי העילית חולפים מולך ורואה את הריכוז הנסוך על פניו ואת ההפנמה, כי, על מנת לעשות תוצאה טובה, על מנת להוציא מעצמך את המקסימום או בערך, אתה צריך להגיע למדד גבוה של מיצוי עצמי ובכלל זה, לסבול…

10 ק"מ, אם כן, עוברים עליי בנעימים, 48 דק' כמו שראובן, ביקש ממני ואז, פשוט התחלתי להוריד את הקצב טיפין טיפין, עד אשר הגעתי לשיא יכולתי, בערך בק"מ ה 17 לקצת מעל 4 דק' לק"מ. קו הסיום מתקרב ואני ממשיך בקצב טוב, מבסוט, נאבק עם עצמי בין חיוך – הפעלת כ 128 שרירים בפנים – לבין מימוש המיצוי העצמי, הריכוז והמיקוד.

קו הסיום, חיוך ענק, כייף גדול, אשכולית מסורתית של בית – שאן, מדליה וחיבוקים עם חברים – סמי, פז, רם נוף, צורי ואחרים.

נהנה מכל רגע

תודה גדולה לדובב מרילטיימינג שתמיד התחרויות שלהם משובחות, תודה רבה לעידן מסונטו – השעון פגז ! תודה רבה לחזאים ששוב הבטיחו גשם והשמש, הייתה רכה ומלטפת – היה מזג אוויר מושלם – אירופאי וכמובן, תודה רבה לכל העוסקים בספורט המעניקים ומשרים על כולנו אנרגיה טובה ואושר לרוב.

בברכת הספורט,

אסף לב

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

כרטיס ביקור חדש