"ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות." וינסטון צ'רצ'יל

ואז, ברגע מכונן אחד המון מחשבות מתרוצצות בראשך בו זמנית; הכול קורה מהר: המאמן הראשון שלך שכל הזמן גער בך שאתה מתחיל מהר מדי, הכאב ברגל מתחיל לנקר בראשך, השעון שמודיע לך שכנראה לא תעמוד ביעד – הכנראה יומרני – שהצבת לעצמך, החשש מפציעה חדשה, כמו גם, העמקה של פציעות אותן אתה סוחב, הגשם שלא מפסיק לרדת וכן, כמה קשה לך, אוף ואז זה קורה: באלפית שנייה אתה עוצר, עומד, מנסה להתחיל שוב, רץ כמה צעדים, כן, לא, לא היום, היום זה לא יקרה.

הייתה לך ריצה טובה, תיכננת לרוץ באזור ה 4 דקות לקילומטר ואז בנגטיב ספליט לנסות לצמצם עוד קצת, ללחוץ את עצמך עוד קצת; בפועל, אכן, זו הייתה ריצה נפלאה, רק מה לחצי מהמרחק שהוצב כיעד ואומר, 10 ק"מ. תוכנית המבחן – המטרה  – החזיקה בדיוק לחצי המרחק הרצוי, כאמור, 5 ק"מ בלבד. אתה מתחיל לחזור הביתה, מנסה לרוץ מעט וקל, הרגליים לא רוצות, הראש שחוק, עייף, מאוכזב מעט והמון שיחות פנימיות שלך עם עצמך חולפות בראשך. אז מה היה לנו כאן ? האם כישלון מפואר או דווקא המון צידה לניצחונות שבדרך ?

אימון מנטלי

מחנה אימון

לפני כשנתיים נפצעתי בתאונה לא מחויבת המציאות במהלכה נקרע לי חלק מגיד אכילס ובכלל לא היה ברור האם אוכל לרוץ ואיך אחזור. משהחלמתי מפציעה זו קרעתי את המיניסקוס נוכח בלאי מתמשך ועומסים כבדים מדי על הברך (כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע למשקל בו רציתי להיות, בו בתור ספורטאי ומאמן שרץ הרבה, הייתי צריך להיות). או אז התחלתי תהליך שיקום שכלל המון חיזוקים, פילאטיס ובעיקר הקשבה לגוף, לפעימות הלב, לקשיים המנטאליים של "אי היענות" הגוף למאמצים שאנו דורשים ממנו בכל יום מחדש. אט אט חזרתי למסלול הריצה ולקצבים ולמרחקים אליהם שאפתי לחזור; ברור שחזרתי עם לא מעט חששות, רגישויות ופחדים נוכח פציעה חוזרת, כל שכן, כאשר אתה מאמן וחלק לא מבוטל מהכנסתך נשען על ריצות אלו.

לפני כשבועיים גמלה בלבי החלטה לבחון עצמי, לבד, אל מול יכולותיי לשוב ולהתחרות בטריאתלון (בשחייה ובאופניים כמעט ואין בעיות של ביצוע) וכך, הכנתי לעצמי מסלול מוכר – הקפת כ"ס – בו ארוץ 10 ק"מ בקצב תחרות, סימולציה. ההתחלה נראיתה מצוין, הרגשתי קל, הרגשתי נכון, הגשם אמנם לא נתן מנוח, אולם בו בעת אילץ אותי לרוץ מהר, להתחמם, לראות ולהרגיש בדיוק היכן אני מניח את כף רגלי למען לא אמעד; הקצב מתחת ל 4 ק"מ, הדופק סביר והתחושה שהולך להיות יום מצוין מלווה אותי לאורך הק"מ ה 3 וה 4 והאמת שגם בנקודת העצירה – 5 ק"מ – עדיין הרגשתי בסדר. בכל זאת היו חסרים כמה אלמנטים על מנת למשוך אותי ולהתמיד ולשאת את הקושי וכן, זה קשה לדחוק את עצמך לקצה וזו לא פעולה שאתה יכול לעשות אותה כל יום ואפילו לא כל חודש, כל שכן, כאשר אתה פחות מחובר לעצמך בהיבט של יכולות מדויקות למען מטרה מדויקת ואומר: לבחון עצמך בקצב תחרות לאחר שלא התחרית זמן ממושך. זוכרים את אחד ה שחיינים הטובים בכל הזמנים, איאן טורפ האוסטרלי כאשר ניסה לחזור ולהתחרות או אז העלה כמה קילוגרמים ופחות היה מחובר לעצמו ואז, בעודו עומד על אדני הזינוק לבריכה פשוט נפל למים טרם הזינוק ! חוסר האיזון, ההלימה בין המתח התחרותי, הגוף שהעלה כמה קילוגרמים ולחץ התחרות והביצוע המיטבי הביאו את הבחור שקפץ אלפי פעמים לבריכה לביצוע כושל כל כך. מצורף כאן סרטון של הבחור מימיו הטובים – גיל 19 אגב. לשחיינים שביניכם, רק שימו לב להרמוניה, לגלישה על פני המים ולתנועות הארוכות, האצילות – הקלאסיות של הבחור על פני המים ומתחתם:

איאן תורפ – סגנון שחייה מושלם.

הק"מ ה 5 הבוקר, אם כן, סימן לי את הקצה אליו אני יכול למתוח עצמי ביחס ליעדי הספורטיביים, נכון לתקופה זו של חיי, נכון ליום נתון זה, נכון לחלק הזה של העונה. אבל כן, זכרו ואל תשכחו את כל "המצליחנים" עליהם אנו קוראים בכל יום, בעולם העסקי (אין לכם מושג כמה פעמים נכשל סטיב ג'ובס עליו השלום – אפל כמובן ואל תפסידו את הקישור כאן לנאומו הנדיר ומעורר ההשראה – בטרם הפך למנכ"ל המוערך בעולם), בעולם הספורטיבי ובעולמות האחרים: כמה כישלונות הם עברו עד אשר הוצבו במקום שעליהם אנו מעריצים אותם, עוקבים אחריהם והופכים אותם לאייקוני תרבות ומודלים לחיקוי.

קחו למשל את כריסטיאנו רונאלדו אשר ברוב אצטדיוני הכדורגל העולם שרקו לו בוז לאחר שבאליפות העולם ביקש מהשופט להוציא לחברו לקבוצת מנצ'סטר יונייטד,  ווין רוני, כרטיס אדום…. קולטים ? היצר התחרותי שלו ובמידה מסוימת גם היצר הדורסני שלו הכה רעב להצלחה הביא אותו ברגע שכזה לשכוח חברויות (שלא בטוח שהייתה ממילא) ולקדש הכול בעבור הניצחון של הקבוצה אותה הוא מייצג כרגע – נבחרת פורטוגל. נכון, אני לא מהחסידים של גישה דורסנית זו המקדשת ניצחונות בעבור "הכול" ועם זאת ולמרות זאת, אין היום אצטדיון בעולם שלא מוחא לרונאלדו כפיים, לא רק בגלל סגנונו המלוטש ויכולת כיבוש השערים הפנומנאלית שלו, אלא גם ולעיתים בעיקר בשל המחוייבות למשחק, לקהל, למועדון לחדווה שיש בו וכאמור בספורט המקצועני, התחרותי, לערך הכה נשגב – הניצחון !

אז הבוקר נכשלתי, כמעט ולא היה אור, ירד גשם, הכישלון שלי היה אישי, שלי, פנימי ועמו יהיה לי קל יחסית להתמודד. אאלץ להמשיך לעשות חיזוקים, להיות קפדני יותר בהיבט של המשקל, לעשות יותר אימוני אינטרוולים וכן, להתאמן יותר, נכון יותר ועקבי יותר. את הכישלון שלי, אני אהפוך לניצחון: לא ייאמן כמה זמן לוקח לחזור הביתה 5 ק"מ בהליכה לאחר שרצת אותם בשיא המהירות שלך, חחחח.

אז, אל תפחדו להיכשל – הכישלון מסמן עבורינו את "הקו האדום" הנפשי והפיזיולוגי לתקופה נתונה בה אנו נמצאים ביום נתון, התעמתו מדי פעם (כמובן בעצה עם מאמניכם) עם "קו אדום" זה וקחו כל כישלון בפרופורציה הנכונה למען נוכל מחר להגיע לנקודה חזקה יותר וגבוהה יותר מזו שהגענו אליה אתמול. 

קו אדום גופני במשחק מטקות – לא יכול יותר "להרביץ"

סיכום, סוף טוב הפעם . . . :

חולפים כשבועיים, עופר פדן המקסים ממרתון ישראל מתקשר אלי ושואל אותי האם אני מגיע למרתון המדברי באילת ואני מגמגם שלא השתתפתי בתחרות מעל שנה ואולי אגיע ל 10 ק"מ לעשות עוד ניסוי כלים…. וואלה, מגיע. "על קו הזינוק" (תודה ענקית למיכה שטרית) אני שומע את ה 10, 9, 8 . . . ובום, יוצא לאחת הריצות הטובות בחיי ומסיים בזמן שאפילו מספיק לפודיום של מקום 3, וואו. מבינים אותי ? מתעמתים עם הפחדים, משפרים יכולות – פיסיות ונפשיות, משתדלים ובסוף, כמו כאן, מצליחים.

אז, בהצלחה לכולנו בהמשך וברור, החיוך על הפודיום הוא אמיתי, כנה ומרגש – זוהי הרגשה נפלאה להיבנות מכישלונות או מניסיונות להתעמת עם הפחדים העמוקים שלנו.

המרתון המדברי

רצים עם אסף

פודיום

תחרויות

בברכת הספורט והאנרגיה המצוינת,

אסף לב

 

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

ויש גם אינסטוש מדליק

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

"רצים עם אסף"

8993137 – 052

לוגו חדש