יוזמה מקומית של דורון שלמון מבעלי חנות runway בואך זרזיר, זימנה אותי לאחת התחרויות המוזרות בהן נתקלתי. ריצה על פני 24 שעות במסלול סגור של 3 ק"מ. לא היה לי מושג עד כמה יהיה מוזר העניין עד אשר הגעתי והבנתי שישנם 3 מתחרים בלבד !

יום ה', צהריים, חם, חם מאוד, אני עושה כמה פגישות סולר בצפון ומגיע תוך כדי שיחות טלפון לצומת זרזיר. לפתע, על שביל לא מוצל אני רואה בחור עם בגד – ים וכובע רץ; ברור, לא היה לי ספק, ראובן מילמן, הגעתי לנקודה. עשר דקות בערך לוקח לי להתארגן, לשים עלי את הבגדים הלבנים המונעים קרינה, להצטלם, לשלוח לפייס, להודיע לואנסה שלא אהיה זמין שעתיים והופ אנו בתנועה. האמת, לפני כשלושה חודשים סיפרו לי על המרוץ המוזר הזה מרוץ ל 24 שעות שנערך במתחם חקלאי סגור של כ 3 ק"מ לערך ובחיים לא האמנתי שאמצא את עצמי רץ בו כמלווה.

סיבוב ראשון עובר עלי בנעימים וללא כל קושי, מאידך, אני כמלווה לכמה שעות בלבד בכלל לא מעניין כאן ומירב מרצי מושקע בלנסות למצוא נושאי שיחה במקביל להכתבת קצב לראובן שכל הזמן מנסה לרוץ מהר מדי נוכח החום שקודח עליו מזה כ 4 שעות. הוא אחרי כ 30 ק"מ ולמעשה מתחיל את "הקיר" המפורסם של ריצת המרתון של הגוף והנפש. עוצרים למנוחה של מעל 4 דק', מתפנקים עם משקה איזוטוני, תמר צהוב, מים וכן, קולה – משקה האלים. השירות של דורון והחבר'ה מדהים ורואים שהם אנשי עבודה שמבינים משהו על ריצה בכאלו תנאי חום. יוצאים לסיבוב השני, חולפים על פני שני רצים – ירון וקובי מסביר לי ראובן – תוך כדי הסבר על יכולותיהם, גילם וכמה קשיים הם יעשו לו במירוץ אחר הגביע, מקום ראשון. כן, גם כאשר יש 3 אתלטים בלבד, הרצון לנצח את האחר מתגלה כגורם מניע ומדרבן מעניין מאוד: חילופי המבטים ולעתים גם החלקות הידיים מעידות על כבוד והערכה, אולם, כאמור, מקום ראשון יש אחד בלבד.

מסיימים את ההקפה השלישית, ראובן חוצה את קו ה 45 ק"מ ולפתע, מגלה סימנים של חולשה ועובר להליכה. אני מעודד ומנסה להזכיר לו את כל אשר הוא לימד אותי עם השנים: כמה שניות של צל שוות 6 דקות שמש, אסור לרוץ מהר מדי – דופק ממילא גבוה בחום ובתנאי הלחות, לא לרוץ וללכת בהפוגות וכן, להשתין. ירון השוטר מעכו יוצא אתנו לאחר ההקפה הרביעית וברור שגם שועל קרבות ותיק כמוהו כבר סובל מקשיים של כמעט 50 ק"מ. יפה לראות שלושה גברים רצים ביחד, כמעט ולא מדברים ביניהם וכל אחד מתמכר לסבל האישי, הפרטי שלו ושניהם חולקים את התחושה שאינם יכולים להשתין….כחובש קרבי שעדיין בשירות מילואים, אני לוקח כוס מים קרים ומכניס לראובן את האצבע לתוכה – תרגיל ידוע לאנשים שמאבדים שליטה על סוגרים –  והופ, הבחור משתין מעט. לאחר כ 10 דק' בהן אני רץ עם שני המיוסרים והמיוזעים אני אוזר עוז ושואל את יורם לשלומו, איך החיים ואיך הוא הגיע לדבר המטורף הזה. ירון מסביר שהוא שוטר ומשרת בעכו וכמעט ולא היה לו זמן לעשות אימונים של למעלה מ 17 שעות ושהוא קצת חושש מהמשך היום…ברור, לא ?

סיבוב חמישי יוצא לדרך, אנו עוצרים לכ 10 דקות, מתחיל להיות לי קשה, 15 ק"מ בחום הזה ובכושר שלי אינם דבר מובן מאליו; כל שכן, הפציעה מציקה לי מאוד. המצב של ראובן לטעמי לא מזהיר, אולם אני מכיר את היכולות המנטאליות שלו ובאופן עקרוני, דבר לא יעצור אותו. אל קובי מצטרף מלווה והם עוקפים אותנו, אנו מקפידים לא להיסחף אחריהם בקצב שפתחו לפתע ושומרים על הקצב שלנו כ 7 דקות לק"מ כאשר האסטרטגיה היא לפתוח מבערים בשעות אחר הצהריים – כשהטמפרטורה תרד ואפילו ניתנה תחזית גשם על פי אחד החזאים.

אני מתחיל לסבול ביציאה להקפה השישית ומחליט לצאת בלי חולצה ובאנרגיה של סיום מרוץ, זאת לאחר שראובן מקפיד לציין בפניי שהוא מרגיש טוב ושהטלפון של סוכן ביטוח החיים שלו כבר, ממילא, אצל אשתו. מסיימים את ההקפה ה 6, ראובן מגרד את ה 60 ק"מ, אני את ה 20 ק"מ; מותשים, עייפים וצמאים נפרדים לדרכנו: אני חוזר למרכז ולמכור סולר וראובן מתחיל עוד כ 16 שעות של מרוץ, בהן ינסה לעשות עוד 100 ק"מ ולהגיע ליעד: 100 מייל. לי, אישית, זה הספיק.

בברכת הספורט והבריאות, בעצם לא בטוח, אבל שיהיה. להלן הסרטון המדבר בעד עצמו:

תודה לדורון שלמון על ארגון נעים, צנוע, שקט, תכליתי, יעיל ואדיב.

אסף לב, "רצים עם אסף" – כולל קבוצת הריצה החדשה בכפר סבא הירוקה – ימים א' + ה' בשעה 06:00 – אנגל 37

בברכת שנה נהדרת וחג שמח,

 

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

ויש גם אינסטוש מדליק

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

8993137 – 052

לוגו חדש