כבר הרבה זמן שאני אומר לעצמי שאני צריך מרתון טוב, כזה של 3:30 שעות בערך. פייסרים במרתון טבריה 2013 מהק"מ ה 21 ועד לסיום

לפני כ 15 שנה התחלתי לחיות באורח חיים ספורטיבי, כזה של תזונה מוקפדת (מדיאט קולה עדיין לא מצליח להיגמל), שינה בזמן (שעת שינה עד שעה 23:00 שווה שעתיים אחר כך) והחשוב מכל, תופס את עצמי, את הוויתי ככזה של ספורטאי. אתמול התקלקלה לי מערכת ההילוכים המשוכללת באופניים (תקלה הזויה לגמרי) ובמקביל הצצתי בלוח התחרויות השנתי לחפש אחר אתגר ומטרה ראויה לחלק השני של העונה ולפתע זה הגיע, זה התבקש, זה היה בקארמה והכול היו סימנים ליעד הבא עבורי: מרתון ! ואם מרתון אז בטבריה, שם הייתי פייסר (לחצי המרחק) כבר 3 פעמים, כאן משנת 2013: 

 "רצים עם אסף" – פייסרים מהק"מ ה 21 ועד לסיום המתוק – חוויה נפלאה. 

שם ליוויתי את חברי שחר במרתון הראשון שלו ובכלל, אם מרתון בארץ, אז טבריה זה המקום עבורי. היום יום שלישי, תחילת חודש אוגוסט, עד למרתון ישנם כ 5 חודשים, אני בכושר גבוה, גם כך אני רץ בין 40 ל 60 ק"מ בשבוע, אז קדימה, נרשמתי וברור, תליתי במשרדי המאולתר את התאריך ואת היעד אליו אכוון: 03:30 שעות ועד 03:40 שעות למקרה הפחות טוב:

יציאה לדרך – אימון ראשון בו קיים יעד מוגדר:

אני חושב על זה בדרך, כחצי שנה לא רצתי לבד ! תמיד כשאני רואה ספורטאים רצים לבד, זה מעט עצוב לי; ריצה הרי אמורה להיות פעולה חברתית, בכלל ספורט זה פעילות חברתית עוד מימי עלומיי בצבא, בקו סגול למדנו שכאשר יש "רסלינג" ב middle east television אף אחד לא מתקרב לגדר וכולם רואים את משפחת ואן אריק נלחמת בכל מיני יצורים משונים. הבוקר אם כן, קמתי לבד והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא האם בכלל לצאת מהמיטה, שכן לא קבעתי עם אף אחד, אף אחד לא מחכה לי למטה. . . בצלצול של השעון השני, 04:45 החלטתי שכבר מאוחר ושאני כבר מאחר (תנועה בכבישים, חום וזיהום אוויר) וחייב להתחיל להתארגן על ריצת הבוקר הראשונה בדרך אל היעד.

 

הרעיון היה לרוץ מעל שעתיים ומרחק של כ 25 ק"מ בקצב קל מאוד; מסלול יחסית נוח ומוכר: כ"ס, רעננה צפון, כיוון הרצליה וחזרה דרך גבעת חן. תחילת הריצה והרגליים בקושי רצות ובהחלט מרגישות את האינטרוולים הפרוגרסיבים של אתמול בבוקר, אך אין ברירה, צריך להתקדם ולאחר כשעה הגוף נכנס להילוך שיוט ואני רץ בקצב שלי, בקצב נכון. זה דבר כל כך נכון לרוץ מדי פעם (רק מדי פעם) לבד, בהיבט של שמירה על קצב שנכון לך, לשאת את הכאבים, הקשיים, המחשבות וכן את העונג הצרוף של הריצה וההתחדשות האנרגטית שבך – פשוט תענוג; ואז, בערך באמצע רעננה חודרות לי כמה מחשבות לראש, על סידורים שיש לי היום, על כמה כואבות לי הרגליים, על זה שיש עוד אימון ערב ועל קפה שלא שתיתי בבוקר ופתאום….בום – הגוף נעצר. שנייה של מחשבה, "מה קרה כאן" ? ממשיך לרוץ ? לא בא לי….טוב, מקבל זאת, מקבל את הרגע הזה באהבה, זה אימון ואימון ראשון בדרך אל המטרה והכול, כל מה שייעשה מכאן ועד 10 לינואר לא יהיה רלבנטי או מעניין למעט הקראת שמי בתאריך יעד זה, לכשאכנס מתחת לשער ויקריאו את שמי ואת הזמן שלי – המשימה תושלם אז.

מתיישב בבית קפה שאני אוהב, זה שבגללו עצרתי את הריצה … שותה קפה מופלא, סוגר את חולצת הרכיבה שעמה רצתי ומפעיל את האייפון על רד הוט צ'ילי פפר, אחלה בוקר, עולה על קו 029 וחוזר הביתה, מתחיל את היום, אחלה יום. לסיום בוקר משובח זה, קבלו את התנועתיות המופלאה של אנתוני קידס – הסולן – זה ברור, אך תוסיפו לזה את מייקל פיטר באלזארי – הבסיסט, תוסיפו לזה את המחסור בחולצות באמריקה ותקבלו אנרגיה מדהימה

אנרגיה מדהימה:

 

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

LEV_SIGN