בשנת 1985 למדתי המון; הייתי בן 16 והתחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות שעל המון מהם לא היו תשובות – מי חשב אז על "גוגל" . . לא ממש ברור לי האם לא היה את מי לשאול ? או שפשוט זה גיל דפוק כזה בו לא ברור לך מה אתה עושה עם הגוף שלך וכל שכן עם הנפש שלא ממש מבינה מלא דברים . . .

המוסיקה מאוד עזרה לי באותן שנים, כמו היום וכך, למדתי היכן אפריקה, מי המדינות ששם, למה תמיד יש שם רעב, עוני, מצוקה ומוות ולמה הגיל הממוצע של תוחלת החיים שם הוא כה צעיר. דרך המוסיקה למדתי מילים באנגלית וזה, האמת, עשה טוב גם עם בנות (טנטטיבית קבענו . .) וגם המורה שלי לאנגלית תמיד הגנה עליי כאשר כל המורים רצו לזרוק אותי מבית ספר. לאן ? חח, כן, לקיבוץ.

המחשבים החלו לתפוס אחיזה בשגרת ימינו ואנו העדפנו דברים אחרים, כל אחד לכיוון הטבעי בו הוא היה טוב: מי למחשבים, מי לכדורסל, מי לסיגריות ומי למגמות פחות דידקטיות של החיים בצורה של למידת מקצוע (אז למדתי מילה חדשה: גולן חבר שלי הלך ללמוד באורט במגמת cnc . . וואלה – קצת אחריי נולדה המילה המרנינה והחשובה הזו בסלנג הדיבור שלנו). אני פניתי אז לכיוון הים, הספורט והספרות – כן זה היה הטבעי שלי וכך מצאתי את עצמי כותב וקורא קצת יותר ממה שצופה ממני. הייתי עושה זאת בעיקר בלילות עם ווקמן, אוזניות וספר ואני נשבע לכם שקלטתי המון; בכלל, יש המון יתרונות בזה שיש לך הפרעות קשב – אתה קולט המון, כולל רעשים שונים ומגוונים מחלל הבית שתמיד היה מרוחק מחדרי; השקט בתקופות מסוימות עשה לי טוב, אז כהיום.

2017 אני עובד בעבודת חלומותיי ועובד עם אנשים על שינויים, על התמדה, דבקות במטרה, שימת דגש על הבריאות וכמובן על ההלימה שבין זו הפיזיולוגית לבין זו הנפשית ובתוך כל זה מנסה לחשוב האם אני מספיק מקיים את חובותיי הערכיות ליצירת חברה טובה ובריאה יותר. . ? מחר אני יוצא לתחרות איש ברזל בהולנד, תהיה זו החופשה הראשונה שלי מזה זמן רב וכמובן, אני זקוק לה גם אם היא לובשת צורה של התחרות הקשה בעולם "איש ברזל" ובכל זאת, זה קצת שקט עבורי (לא עשיתי חבילת סלקום חו"ל) וכן, אני חש המון זיכרונות עבר מציפים אותי נוכח ההפסקה – "טייפר" אשר לקחתי לעצמי בטרם התחרות הגדולה.

ממשיך לצרוך מוסיקה, מחפש את המילים הנכונות על המקלדת וזה זורם לא רע, כמעט ולא מרים את ראשי מהמקלדת זולת להביא עוגיות שוקולד מדהימות וקצת לימונענע עם סודה – להיט מטורף.

ברור לי שאני לא תורם כשם שהייתי רוצה (בצעירותי התנדבתי בפנימייה לעבריינים צעירים וזו הייתה חוויה מדהימה) ואולי זה כלל לא אפשרי נוכח רמת ההכנסה, מזונות, שכ"ד ובכלל החיים עצמם, לא סיפור פשוט ובמיוחד כאשר אתה בוחר דרך עצמאית, לא תמיד בטוחה – אימון ובכל זאת . . איש חכם, אמנון שמו, אמר לי פעם ובכך לימד אותי כשם שאני מלמד היום אחרים "שהדרך נפתחת למתמידים בה והיא ורק היא מסמנת את המסלול, הנתיב בו יש לבחור". בחרתי ואני גאה בבחירתי והאמת הולך לא רע ובכל זאת – קפטן נבחרת ישראל זורק את סרט הקפטן, חייל יורה (על דעת עצמו) במשהו שלא ברור אם מהווה איום או לא, ראש הממשלה הקודם שהיה לי (סבא שלי אמר לי שהוא "נהדר") יצא בימים אלו מהכלא ונשיא המדינה הקודם שלי (אמרו עליו שהוא מטאור עוד בגיל 28) השתחרר גם בימים אלו מהכלא וראש הממשלה הנוכחי שלי מתקוטט מעל בימת "עצרת תומכים" עם אחד התלמידים החלשים בכיתה . . לא כוחות, לא מתאים, משהו לא נראה לי כאן . . . אז אני פונה למוסיקה, מחפש את אמריקה שלי, את המרחבים ואת האימפריה היחידה שנותרה היום, ארה"ב של אמריקה. מתחיל קצת לקרוא על מנהיג העולם המערבי, דונאלד טראמפ, או האיש מספר 2 ליושב במרומים ולפיו "אמריקה קודם" ! America First 

שם, כמו כאן, משהו לא נוח, מרגיש מוזר, זה מנהיג העולם כפי שסבא שלי לימד אותי על מנהיגים ? כך זה צריך להיות ? לא יודע, מוזר לי היום, אולי הכתיבה שלי היום לא טובה, לא יודע, נראה מה רונית תגיד . . כמה התפזרתי וכמה פעמים טעיתי א' או ע' במילה אם / עם.

אולי אני קצת מבין את זהבי – אחריי הכול רק שחקן שנותן את הנשמה כך מתפרק וזורק את סרט הקפטן. . אני, להבדיל כמובן, הייתי זורק את החולצה שלי כאשר הייתי "מאבד את זה" ואני מבין את ראש הממשלה שלנו ש"מתקשה להיפרד" כשם שאני מבין את טראמפ אשר החל מ 1991 והתפרקות ברה"מ נשארה אומתו השוטר היחיד בעולם; היא צריכה לדאוג לכל וזה לא קל כמובן; ישראל, מצרים, סוריה, אפגניסטן, צפון קוריאה ואחרות כמובן וזה לפניי שהיא מתחילה לטפל ב"זבל הלבן" שלה ובבעיות הפנימיות שלה. ובכל זאת, התהליכים ההיסטוריים שאני לומד מהעבר ובוחן אותם בהווה ושם את המשקפיים החדשים שלי (חאלאס גיל 48 זה לגיטימי) של העתיד זה לא נראה לי מלבב. אתה מטפס קדימה ולמעלה על מנת לעזור לאלו שנשארו מטה, לאלו המתקשים וכאשר המערכת העולמית היא "חד קוטבית רופפת" אין לך ברירה, אלא להיאבק, לשנס מותניים ולייצג את כל העולם המערבי, הליברלי, הנאור (כביכול או לא שכל אחד ישפוט לדעתו . .) ולשמור עליו.

1985, מופע התרמה למען הרעבים באפריקה: פרדי מרקורי וקווין עולים על הבמה – קטע נדיר, יש לי שעה לישון צהריים ועוד 3 אימונים אישיים מעניינים למדי וכמובן, ספר נהדר ליד המיטה.

live aid 1985

לסיכום,

למדתי המון ב 1985 ואני הופך עולמות על מנת ללמוד יותר גם מעבר לרגשות (ואולי רגשנות) וכן גם תספורות מזעזעות כשל בונו ( U – 2 בהופעה נהדרת מאותו אירוע) כבר לא יהיו מנת חלקי ובכל זאת, חשוב לי להעביר עוד מסר אחד כי מדי פעם אני "מתפזר": אז, אם  וכאשר אתם מזהים אנשים "בעליי שליחות" כאלו עם מעוף, אמביציה, כריזמה, נכונות להתמודד, להוביל, להנהיג למשהו קצת אחר ממה שיש היום אזי נסו לכוון אותם למקומות בהם באמת ניתן להשפיע וניתן להשפיע. (יוזמת ה"מתפקדים החדשים של הליכוד" היא מבריקה ושאפו ענק למנהיגי תנועת הליכוד שזיהו במהרה את הרעיון הזה וחסמו אותו) למען . . . כן, כנראה למען עצמם. קידוש האינדיבידואליזם היום וערכים של "אני וביתי" הם בגדר של ערכים נכונים; מלחמת ההישרדות היום מחייבת זאת, אבל ובכל זאת ממרום כמעט 50 שנות חיי אני מתחיל להסתכל על ילדיי, על הקהילה בה אני חי ולא אחת אני מוצא את עצמי "ישן עם חצי עין פקוחה".

ולפניי סיום – הצדדים המקסימים של העולם היום: מוסיקה

מארגן הקונצרט המדהים הזה, בוב גלדורף הוא השחקן ב"פינק פלויד החומה" הגאוני; הוא זכה בתואר אצולה בריטי נוכח אירוע התרמה ענק זה. עוד, להקתו שרה על "תגידו לי למה אני לא אוהבת את ימי שני" נוכח נערה שקמה באיזה מקום בעולם ועשתה מעשה נורא ומשנשאלה למה עשתה זאת ענתה בפשטות ובליריות נוראית: "אני לא אוהבת את ימי שני".

פרדי הסולן הכריזמטי של "המלכה" פינה מקומו מבמת ההיסטוריה והשאיר אותנו עם המון זיכרונות של ימים נהדרים – אף אחד כולל דייב גרוהול לא עושים אהבה כך עם מאות אלפיי אנשים ובראין מיי, הגיטריסט שלו הוא בעל תואר פרופסור בפיזיקה !

בברכת יום נהדר וחיובי, חייבים, אין דרך אחרת,

אסף לב

אימון מנטאלי וגופני

כרטיס הביקור שלי