בדיוק לפני שנה ישבתי כך והורדתי נתונים והחלפתי חוויות לגבי הטריאתלון שהיה. האמת, אז היה די מבאס – כוכב התחרות היה הרופא שהעניק טיפול לפצועי תאונת האופניים ובכך, למעשה, הציל את חייהם. הרבה חששות היו בליבי עת העמסתי את האופניים לרכב לפני כ 4 ימים בכיוון דרום; חששות שמן הסתם לא רציתי לשתף בהם את זוגתי וממילא לא יכולתי לדבר עליהם ברכב – בדיבורית. חשבתי לעצמי על הפצוע, האם מישהו באמת יודע מה אתו, איך הוא מרגיש היום, האם חזר לפעילות….?  עצם המחשבה על 1500 אתלטים על מסלול כל כך צר שצידו האחד נאבק – כמעט בעמידה –  מול הרוח וצידו האחר – כמעט בשכיבה – טס עם הרוח במהירות ממוצעת של 55 קמ"ש, מילאו אותי כאמור בחששות.

 

הגענו לתחנה הראשונה בדרך – קיבוץ בית גוברין- פרקנו את הילדה ולאחר כמה שעות הסתגלות  המשכנו דרומה לאילת. האמת, היה מעט מוזר להיות לבד עם האישה: חשבון קצר העלה שהלילה האיכותי האחרון שלנו היה כן, נכון, בטריאתלון הקודם בשנה שעברה.

 

בהחלטה משותפת החלטנו לאכול סוג מסוים של נודלס בג'ירף ולהיכנס למיטה כבר ב 20:30 להשלים שעות שינה ולהתענג על השקט והשלווה במלון. קצת לפני 01:00 בלילה התעוררתי והתחלתי לאכול, מה שהיה סימן טוב מבחינתי, הן מההיבט הנפשי והן מההיבט הגופני – חשוב לי להעמיס לפני תחרויות של למעלה משעתיים. היקיצה הבאה הייתה בסביבות שעה 05:00, מעט מתיחות, קפה שחור, השכמה לאישה שתסמן עם הטוש מספרים על גופי ולדרך….

 

הזינוק שלי, טריאתלון אולימפי גילאים 35 – 39 ו 55 + היה מיועד להיות בשעה 07:15 ופתאום הבנתי שיש לי כשעה וחצי להרוג. טיילתי לחוף וראיתי את האלתרמנים מתחממים ואז החלו גם להגיע חברים נוספים, כך שבסופו של דבר השעון לא עצר. סרתי שוב לשירותים הניידים ונשבעתי שאני לא רוצה עוד פעם – הייתה לי זו הישיבה ה 7 לדעתי והחלטתי להיכנס לשחות. טמפרטורת הים הייתה מעולה כ 24 מעלות "כל השנה", כדברי החבר'ה מאילת, שכן הים עמוק וגדול יחסית לעומק, והרגשתי נוח ושליו במים.

 

 כ 5 דק' לפני הזינוק שמתי לב שאני לא רואה את אשתי שתגיד מילה טובה ולא פחות חמור מכך, אין לי איפה לשים את חולצת האימונים האהובה שלי. כצעד אחרון, 2 דק' לזינוק ביקשתי מגברת שנראתה לי אחראית שתשמור לי על החולצה, שמעתי את מייקי מכריז 2 דק' לזינוק והופ הייתי במים. את הגברת לא ראיתי אחר כך, כך שאם את קוראת את זה, אני מת על החולצה: שחורה, ארוכה, עם הדפסים של מעניקי החסות שלי מכל צד……השחייה הייתה נדירה מבחינתי, קצת מכות, קצת לחץ, דופק מואץ – אחרי הכול תחילת התחרות – אבל יותר מהכול, שלווה מדהימה בים צלול ונקי. ביציאה מהמים הבנתי שאני עומד בלוח הזמנים שתכננתי לי, הרגשתי טוב ורצתי לכיוון האופניים. ההחלפה הייתה טובה וידעתי שאם לא תהייה רוח חזקה מדי ואם אני לא אפרק את עצמי לפני הריצה, אזי, אפשר להתחיל לחייך – היום הזה יעבור בהתאם לחודשי ההכנה שקדמו לו. עד לק"מ ה 20 לערך, מעט רוכבים עקפו אותי, האמת, גם את מילת הגנאי של הענף "דרפטינג" כמעט ולא ראיתי או הרגשתי ובכלל הייתה אנרגיה טובה על הכביש.

 

נקודת הסיבוב סימנה עבורי נקודה שממנה אני חייב להתחיל לשמור על הכוחות שלי, שכן, ריצה הנה הענף החלש שלי. חזרתי עם רוח גבית בממוצעת של כ 50 קמ"ש באדרנלין גבוה ותוך שמירה על כוחות להמשך. כק"מ לפני ההחלפה האחרונה התנתקתי מהקליטים ונתתי את הריצה של החיים לעבר העמדה שלי. זרקתי את האופניים, שמתי נעליים וכובע ויצאתי ל 10 ק"מ האחרונים; ביציאה לריצה ראיתי את הילה מימון מסתובבת לסיום ההקפה הראשונה שלה וחשבתי על זה שהיא זינקה כ 5 דק' לפני, כך שמצבי טוב. המשכתי לחשוב על זה שבמקצה שלה היו 2 בנות וזה אשקרה בעסה: הן לה שאני תמיד מפרגן לה גם בלי להכיר אותה אישית והן לענף שכל כך רוצה לרוץ קדימה. לאחר 2 הקפות של 2.5 ק"מ הבנתי שהכול בשליטה, שתיתי בכל עמדת מים כפי שציווה עלי מאמני – ראובן מילמן – והצלחתי לשמוע את אשתי צועקת לי "יופי, אתה נראה טוב היום…." בהקפה ה 3 דעכתי מעט, אבל יחד עם זה קלטתי שאני בקצב טוב ולא נעקף על ידי הרבה רצים, כפי שהיה קורה לי בעבר. ההקפה ה 4 והאחרונה הלכה והתקרבה ועימה התעלות הנפש והתרוממות הרוח – אחרי הכול התאמנתי כמה חודשים, אשתי בקהל, החברים והמשפחה מחכים ל ס מ ס איך היה ואולי יותר מהכול, לא רציתי לבאס את נותני החסות שלי שתומכים בי למרות שאינני ספורטאי תחרותי מקצועני.

 

זהו, רואה את קו הסיום,  2.25 שע' וכמה שניות, בקבוק מים ונשיפה עמוקה החוצה, הכול משתחרר, הכול עבר, מאחורי. עוד כ 4 חודשים שוב אילת, "חצי איש ברזל" ואז מתפנה למשפחה – אשתי אמורה ללדת כ 3 שבועות לאחר מכן וזה יהיה כבר סיפור אחר.

 

אנרגיה טובה,

 

אסף