כתיבה וקצב החיים / אסף לב
בשנת 1991 הגענו לארה"ב חברי אבנר ואנוכי לאחר 3 שנים מפרכות ומורכבות בצבא הגנה לישראל. היינו גיוס 1988 (ישר לאינתיפאדה הראשונה) וכן, אמרו לנו "לשבור ידיים ורגליים" וכן, היינו חיילים טובים.
אמריקה – היינו משוכנעים שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת תהיה לנו לבית ועוד אפילו חשבנו על בית חם. התכנון המקורי היה לנסוע לאלסקה לעבוד על ספינת דייג ואז לחזור עם "בוכטות" בכיסים ואולי עם איזו מדונה, שבערך אז החלה להפציץ את העולם. היה קר לאללה באזור מנהטן באותה שנה כן – זו הייתה השנה שגם בירושלים ירד שלג והיה מרגש לצפות ב cnn עם הטלוויזיה הקטנה בדירת הפועלים הצפופה שלנו בברוקלין, את בירתנו מושלגת. היה "קשוח" שם קר ומנוכר ומיד הבנו שאם לא נעבוד ומהר, הרי שמעט הכסף שברשותנו ייעלם מהר מאוד ובדיוק אז סיגלתי והפנמתי את מה שאני מאמן / מלמד / חי על פיו כיום (כ 30 שנה אחריי): לעשות! להיות בתנועה, עשייה, DOING וכן, אלו מכם ומכן שיעשו יתקדמו – בדיוק לאן שיכוונו – יצליחו!! (על כיוון "הזמנת המציאות" נדבר בפעם אחרת) + גם על מהי "הצלחה" נדבר בפעם אחרת . . . רק תזכרו להיות מאושרים! זוהי נקודת הבסיס שלי כמאמן כאדם כקוצ'ר.
אני באמריקה – גיל 26 לערך . . . כן – עישנתי פעם והיה לי שיער פעם . . . פלטינה.
משה מובר'ס (משה מאנה, כן, אח של רוני מהנדל"ן) היה מעין בית לישראלים חזקים שרק סיימו צבא, השכר היה נהדר והאנשים שם היו מגניבים לאללה; העבודה הייתה קשה "טילים" (הובלות – moving כן, פסנתרים וכדומה, אמריקה) אבל לפחות לא היינו על ספינת דייג וחצי שבוע לערך היינו ישנים במשאית אבל היי עם מזגן על חימום. שני דברים למדתי באותה תקופה; האחד היה להגיד 6ixPack ותמיד זה היה "באדוויזר" וכן, שם היא יותר טעימה מאשר בארץ והדבר השני זה להכיר את "להקת כוורת האמריקאית" הלא היא לינרד סקינרד. להקת "רוק דרומי" שעברה מספר גלגולים ופעלה בערך בשנים של כוורת – אמצע שנות ה 70 של המאה הקודמת; שירים כמו "איש פשוט", "ציפור חופשיה" וכן "אתה יכול לעשות זאת רק אם תנסה" הדהדו לנו מהרמקולים של "בוז" במשאיות ונתנו לנו תקווה שמחר יהיה עוד יום מדליק בניכר ונמשיך לעשות מלא כסף ולהיות עוד קצת בחלום האמריקאי.
החורף לא ריחם עלינו באותה שנה ושמנו פעמינו למיאמי. באמריקה יש דברים מדליקים כאלה כמו למשל שאיש עשיר קונה רכב בניו יורק ואתה צריך להעביר לו אותו למיאמי נניח וכך, הסקנו שמיאמי היא בחירה טובה ויצאנו למסע של שבוע ברכב החדש של האיש העשיר הזה . . . יצאנו לדרך, אבנר, אנוכי ובחורה מדליקה שהצטרפה אלינו למסע. היה כיף, היה חופש, לא היו לנו ניידים, לא וויז ובחיי שלא היו גם מפות. העולם נראה היה באותם שנים קטן יחסית ולא ברור כזה ונראה לי שגם שאלנו פחות שאלות; האינטואיציה הייתה באותן שנים האורים ותומים ותודה לאל פיתחנו אותה לרמה של זן מאסטרים. רצינו לחוות, להתמודד, לעשות חיים, לשתות ואולי, אולי גם קצת כסף. מיאמי לא הייתה בשבילנו ותוך מספר חודשים חזרתי לארץ, התמודדויות אחרות, תואר ראשון וכדומה, הצלחות וכישלונות (מלא) וסלילה מחדש של הדרך בכל בוקר וגם בכל ערב מחדש.
כ 25 שנה עברו מאז, ביעף, מלא זיכרונות, מלא אנרגיה, מלא חיים בתוך החיים. שנת 2017, החיים דיי בשגרה, בנאליות מסוימת שאני מנסה להתנגד לה או לתמרן בה ולרוב אני גם מצליח. חושב על חברים שמטיילים בעולם – כאלה ש"הסתדרו" או כאלו שמסתפקים בפחות, "בקצת אחרת", לוקחים הפסקה, אחריי הצבא או תוך כדי החיים, חיים בהם, נוכחים בהם, מאפשרים לעצמם לחיות, ליהנות, לחוות ולהיות. סעו ושובו בזהירות.
אז קבלו באהבה את לינרד סקינרד – אמריקה בשבילי
"איש פשוט" מקסים
ואז גיליתי את הכתיבה וזה מה שיוצא ממני לעתים:
27/11/2029
חייב לספר לך,
הקמתי משפחה חדשה, אני חי במושב, יש לי אישה חדשה, צעירה ונאה שהכרתי בבר נחמד בהרצליה. אני ממשיך לאמן ואנו חיים במושב נחמד בשרון, עולש שמו. אשתי, גלי, לא אוהבת סקס, חחחח, באמת, למרות שאני חושב שהיא מאוד אוהבת אותי. יש רגעים שאני חושב שזה ממש מספיק לי ויש רגעים שזה ממש לא מספיק לי אז אני רואה "סרטים" ברשת. קצת קשה לי להסביר אבל התחושה כבר לא אותה תחושה; משהו כבה בי עם השנים, משהו בלהט שלי כלפיי "הפעולה" ובמידה מסוימת כלפי נשים בכלל, דעך, כבה, עבר מטמורפוזה, סובלימציה פנימית אשר לעתים נוחה ונעימה לי ולעתים, לא נותנת לי מנוח.
לגלי אין ילדים; היא אומרת שאין לה צורך בילדים על מנת להגיע לאושר, להגשמה ואני אף פעם לא מאמין לה. תמיד נראה לי שחסר לה משהו אותו היא ממלאת בעוד מטופל "שהיא ממש חייבת לקבל"; היא מטפלת בתטא הילינג, סוג של שיטה מהירה יחסית לטיפול באנשים עם קשיים שונים מתחומים כאלה ואחרים. גלי מקבלת בבית את מטופליה ובסך הכול זה לא מפריע לי בהווית היום – יום בקליניקה הקטנה שבנינו בצד המערבי של הבית.
אבל בערך פעם בחודש זה תוקף אותי; כמו מחזור (נראה לי 😎אצלכן) זה מגיע . . הייתה לי פעם אהבה קטנה, לא תמיד ברורה, לא תמיד קלה, אבל כנראה שהיא עיצבה אותי כאדם בוגר, מתבגר נקרא לזה, אחרי הכול אני בן 62 בעוד שבוע; זה היה לפני 14 שנה, פגשתי אותה יחסית במקרה או לגמרי במקרה והיא החליטה שאני אהיה מהמון היבטים "המיועד" / "הנבחר".
הייתי פרוד טרי ובדרך להיות גרוש, מסודר יחסית, מלומד יחסית וכן, כאמור, מאושר יחסית כאשר היא פתאום הופיעה: שרשרת עם שמה מלטפת את צווארה וכאילו הודיע: הגעתי, זהו, נגמרה המסיבה – תתרכז, תתמקד, תתאמץ, תשקיע, תאהב . . . "תגיד לי דברים" נהגה הייתה לומר כאשר הייתי בתוכה ואני, זיין, פרוד טרי, אף פעם לא הבנתי שהיא רוצה שאומר לה שאני אוהב אותה עד הירח ובחזרה ובמקום זאת הייתי זורק לה ביטויים סקסיים ולעתים סקסיסטיים מאותם עולמות רגשיים מוגבלים מהם הגעתי – עולם של "כלום בפיתה" אך עם המון רוטב, פוזה ועטיפות יקרות ולא מרגשות.
היום ובעצם גם אתמול ואפילו בשבוע שעבר היה לי סוג של יום כזה, יום שזה תוקף אותי ובו מחשבות עליה לא נותנות לי מנוח. האם באמת היינו קרובים לגעת באהבה הגדולה, האם היינו ממשיכים לאהוב, להאמין, לטפח, לפאר ולהלל האחד את השני ולרחוץ האחד את האחר כשם שגלי רחצה אותי וניגבה את אחוריי לאחר התאונה שעברתי עם האופניים ? חיפשתי תשובות, בדקתי בשאלות בעולם של מטה ובעולם של מעלה ותשובה הולמת לא הייתה בנמצא. הלכתי לישון.
שנתי לא היטיבה עמי, החלטתי לקום ולכתוב; כאשר הייתי צעיר, לפני כ 14 שנה לערך זה עשה לי טוב. האצבעות היו מרקדות על המקלדת, היין היה עוזר לי להתרכז ובשעת לילה מאוחרת, הדמעות היו יוצאות,זולגות מעצמן וללא עכבות של שעות יום בהם אתה "כביכול בסדר". מאוד התחשק לי סיגריה, את השאיפה, המציצה החזקה הזו והוצאת העשן בנון שאלונטיות ולפיה הכול על ה . . . שלי. שמעתי שהיא חיה עם מישהו אחר ונראה שטוב לה. זה עשה ועושה לי טוב לחשוב כך ועם זאת וכן – תמיד היא הייתה מתקנת לי את א' או ע' – לא האמנתי שהיא תוכל להגיע לאותו אושר שלנו שהיה לנו אז. עכשיו, לילה, גשם נראה באופק, שנת 2029 אני קם בלילה, כותב, בוכה מעט, שותה מעט – יין אדום ישראלי וטוב – מסתכל בתחתוני החוטיני שהיא השאירה אצלי מאותה שנה מיוחדת וחושב, מחייך, זקפה קלה עולה בחרטום איבר מיני. נזכר בערב הראשון שהיא באה אלי וסיפרה לי שהיא במחזור. האמת, שמחתי, את האהבות שלי אני אוהב לזיין כמה שיותר מאוחר, שווה להתאפק לחכות ולצפות ואפילו לחלום על איך יהיה, מה יהיה, כמה יהיה וכמה אהבה נוכל עוד להעניק האחד לאחר במשך השנים.
פעמיים, פעמיים שכבנו ו"שלא כדרך הטבע" והאמת, לי זה היה מוזר. זה היה "נקי", טבעי, אחר, ממכר, אמיתי, סימביוזה מושלמת – האם זאת אהבה ? האם זו התאמה ? לא הייתה לי תשובה . . . חיפשתי תשובה "עם היהודים ובלעדיהם" ולבסוף החלטתי ש"מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה" ובמשך שנה שלמה, שנה מרגשת, מאתגרת, מאלפת, בה למדתי שוב על מה זאת אהבה, איך עושים אהבה, איך מענגים אישה ואז, בדיוק כשהיה נדמה לי שלמדתי, הפנמתי ואני פנוי לאהבה הגדולה לה חיכיתי, זה קרס. כאשר הייתי סטודנט לתואר 1 קיבלתי תזכורת שלא כל הקיים בראשי יכול לבוא לידי ביטוי מול דף ולאחר שנכשלתי ברוב הבחינות, נכנסתי לחרדות, דיכאון קל ועצב גדול או אז החלטתי – להילחם. להילחם על יכולותיי על מנת להיות מאושר, שלם, ראוי לבחורה אותה אני חושב כראויה לי גם ביום שבו תהיה הפסקת חשמל בכל המזרח התיכון והקול היחידי שיישמע יהיה הקול שלה ולחישותיי שלי, עת "אגיד לה דברים".
שלום באחת מפסגות האומנות שנראו בארץ הקודש, ארצינו, ישראל
אז אספתי את עצמי, השקעתי, למדתי, ירקתי דם והגעתי ליום הנכסף בו קיבלתי תעודת "זכאי" לתואר ראשון ואין ספק שהיה זה מהימים המאושרים בחיי ועד היום הוא מהווה אבן דרך בהתפתחותי האישית, הכללית. איתה, זה היה לא פחות קל; היא לא הבינה עד כמה קשה לי לקבל את אותן נורמות, קודים, מבטים, שיחות ותהיות אז, באותה שנה מיוחדת – 2014. לה זה היה נראה אחרת, פשוט יותר מחד, מחייב יותר מאידך. ממלא לי את הכוס, מרגיש מעט יותר שיכור ורואה את גלי מכורבלת במיטה – לא בא לי לחזור לשם, למרות שהיא באמת בסדר. פעם, אותה בחורה מגבעת חן דיברה אתי על "לעוף" ועל "יותר טוב כלום מכמעט" לא ממש זוכר את כל ההקשר של המשפט ולא מצליח להתרכז יותר בהקשר הכללי שלו, רק זוכר שהוא דיבר על אהבה גדולה; בכלל, לפני האור הגדול חייבים כל כך לסבול ? כנראה שיש משהו במה שפעם אמר אחד ממעצביי תודעתי, הוויתי, המוזכר מעלה, כן, שלום, צודק כרגיל: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". תודה.
החלטנו להיפרד לאחר כמה ניסיונות שלנו להיות ביחד שלא עלו יפה כמו שכל אחד מאתנו רצה, כמו שכל אחד מאתנו האמין שמגיע לו. אף פעם לא ידעתי כמה קרובים היינו להגיע לשם, לאהבה הגדולה. גלי הייתה סבבה, היא התקשרה אלי ערב אחרי שהייתי בבר בהרצליה עם גיא ואמרה שנראיתי לה נחמד; וואלה, נחמד. גיא אמר לי שהוא לא נפגש עם בחורות שמגדירות "נחמד" ושהוא רוצה רק "פצצות" וטילי נ.ט. אני אמרתי לו שאני צריך קצת "נחמד", לא "לרוץ כל היום"; באותו ערב גלי באה אלי, התחרמנו, נרדמתי מוקדם מדי וכאשר התעוררתי היא ליטפה את ראשי ואמרה שהייתי כזה חמוד כשישנתי.
וואלה, החיים מפתיעים; עזבתי את המרכז, החלטתי להתמקם במושב והיה לי טוב, היה לי שקט, נוח, ניסיתי להתחבר לעצמי והמשכתי לחפש את האושר הגדול שהבטיחו לי. הנפילה מהאופניים והמצב החדש לפיו אני צריך להישאר בבית ועוד לנוח מצאו אותי לא ממש מוכן למציאות החדשה; ולראייה, המציאות העירה אותי בלילה סתווי זה ודחפה אותי למחשב, לכתוב ומהר, בטרם ייגמר, בטרם אהיה זקן יותר והיא כבר לא תהיה כאן ובכלל, מי יזכור אז מה היה.
המבט שלה, העיניים שלה שהיו פתוחות לרווחה עבורי מקיפות אותי עכשיו, אני חש אותן, קרובות אלי, אוהבות אותי כשם שאהבתי אותה כשם שלא הבנתי אז מה גדולה אהבתי אליה. לעתים, הדרך מגיעה אלינו דרך המקומות הלא צפויים של החיים, בדיוק נזכרתי איך נפלתי אצלה פעם מהמיטה כמו ילד עם חצ'קונים שפעם ראשונה מזיין וחתכתי את רוב גיד האכילס כמעט וכל זה חודש לפני מרתון: דם, בית חולים, בלאגן – אמיתי, בחיי. אז, היין הזה ממש מעולה ותיכף יפציע האור על בוקר חדש בו אשתה מים עם לימון ואשתה לי קפה שחור ואחשוב לעצמי האם היא עדיין שותה עם סוכרזית, האם היא קמה עם חיוך, האם יש לה מישהו שמפנק אותה, האם הבת שלה התחתנה, האם אימצה או אפילו עשתה עוד ילדה ? וואו, כמה דברים הייתי מת לשאול אותה; בכלל, אולי חלק מהדברים זה טוב שאני לא שואל, טוב שאני לא יודע.
במקום זה מחקתי את הנייד שלה, התנתקתי מה פייסבוק שלה וגם ביקשתי מאימא שלי לעשות כן ואף פעם, אבל אף פעם לא יצא לי לומר לה עד כמה אהבתי אותה בשנה זו, עד כמה האמנתי בנו בשנה מיוחדת זו. גלי מתחילה להתעורר, אור ראשון עולה על החצר, בא לי לחזור לישון, אבל אני מעדיף לצאת לרוץ גם אם זו חצי הליכה; הבטחתי לעצמי להיות מאושר ובכושר גם בגיל 62; בינתיים הולך לי לא רע; משאיר לגלי קפה שחור ומכסה אותו עם רדיד אלומיניום כזה, שיהיה לה, לבוקר טוב; כן, היא פרח אמיתי וממש נעים לי.
הבוקר טוב,
אסף לב – אימון מנטאלי וגופני
קבוצות ריצה והליכה בכפר – סבא
קבוצת הליכה בכפר – סבא
