‏יום שישי 1 באפריל 2011

 

העבודה – הבוס, המשפחה – הם ואני והספורט – אני, רק אני.

על האיזונים והבלמים בפעילות ספורטיבית כדרך חיים.

 

כמה תופעות מעניינות עוברות על התרבות המערבית בשנים האחרונות. תופעות אשר יש ונדמה קיים ביניהם מעין חוט מקשר העובר ושוזר את תרבות היאפים שלנו לכדי מקשה אחת. כולנו יותר ויותר לחוצים, מודאגים, עובדים יותר וטרודים יותר. כך, אנו עדים לעלייה מתמדת באחוז הגירושין במקביל לעלייה באחוזים בקרב אלו שאינם מתחתנים.  הרשתות החברתיות באינטרנט עוזרות לייאוש להפוך נוח יותר, אנונימי יותר ואמיתי פחות. הרשת הפכה לפח הזבל הגדול של האנושות, לפח זבל אשר ממחזר עצמו בכל יום מחדש ובה בעת מייצר לעצמו זבל חדש אשר אפילו מתכלה פחות טוב ופחות מהר.

כך, בצורה עקבית ורציפה הספורט הפך ל"עיר מקלט" לפליטי החיים, הרשתות החברתיות וכן, המשפחה. אנשים רבים הופכים מספורטאים חובבים – age groper    – לאנשים החשים עצמם כספורטאים – מקצועניים. תמיד אזכור את שלמדתי בוינגייט ולפיו אחד ההבדלים המרכזיים בין חובבן למקצוען הוא שמקצוען מקבל כסף, שכר, בעבור שינה – שכן, רק אז הגוף נבנה, מתחזק. אותם "פליטים" הנם, על פי רוב, עמידים, בני 30 +, בעלי משפחה, עם צמיג קל באזור הבטן וכן, עם ילדים מנישואין ראשונים או שניים….

כאן מגיע המאמן והמפגש עם המתאמן. להערכתי, על המאמן להיות קשוב וללמוד על המניעים הפנימיים, האמיתיים והכנים של המתאמן – למה הוא פתאום רוצה לעשות מרתון, איש ברזל ובכלל, למה הוא בא לכל אימון ואף מוסיף על הנדרש. שוב, לטעמי, על המאמן "לשים עצמו בצד", כמתבונן  ולנהוג כאילו הוא אינו בעל עניין, אישי וכלכלי ולנתח את מצב המתאמן, כמובן, תוך דגש על טובתו הכוללת של המתאמן. זכור לי היטב המקרה של המתאמן שפנה אלי באזור חודש אוגוסט וביקש ממני להכין אותו למרתון טבריה בינואר. כששאלתי אותו על עברו כרץ וכספורטאי הוא אמר לי שהוא חדש בתחום ועד היום בעיקר ניהל קריירה משגשגת וגידל משפחה, הוא בן 52 ורוצה להגיע ליעד ומהר. מיותר לציין שויתרתי עליו וביקשתי ממנו לפנות למאמן אחר. אותו ספורטאי, אגב, סיים את מרתון טבריה בכ 6 + דקות לק"מ, נפצע מאז פעמיים ונכון להיום "תלה את הנעליים".

ספורט הנו דבר נפלא ומופלא, עלינו כספורטאים וכמאמנים ומחנכים לקחת אותו בצורה נכונה, זאת, מבלי לפגוע במשפחותינו ובנו. נכון, בעבודה – מקור הפרנסה העיקרי –  אני עובד בשביל המעסיק, בבית אני עובד במפעל הפתוח 24 שעות, 7 ימים בשבוע עבור ילדי וזוגתי ואילו בספורט, אני לבד, עם עצמי, בשביל עצמי ורק לעצמי וזה כייף. יחד עם זה ובניגוד לכך, אם נשכיל לבצע את ההתאמות והכיוונים הנכונים, נוכל ליהנות משני העולמות מבלי לפגוע באף אחד מהם.

כך, למשל, יש להנהיג לטעמי שבת אחת מתוך 4 או 5 בחודש שבה אין אימון ארוך או שאין אימון כלל. כך, יש לנסות ולערב יותר את המשפחה בנעשה בקבוצה שאט אט הופכת ותופסת את מקום המשפחה בדיוק כמו הרשתות ברשת שתופסות זמן יקר מהווייתנו וזאת, כמעט תמיד על חשבון הבן, בת הזוג והילדים.

עונת 2011 בפתח, עונה הטומנת בחובה המון אתגרים ושאיפות במקביל לעלייה המשמעותית בספורט הפנאי ועלייה בעוסקים בה ובניזונים ממנה. אם הצלחתי במאמר זה לגרום לעוד אחד או אחת לחשוב האם הוא הולך להשקיע 14 או 16 שעות אימון בשבוע ולהותיר לילדיו ולזוגתו כשעתיים לכל היותר, הרי שאת שלי עשיתי.

 

לעונה מוצלחת בכל החזיתות.

 

אסף לב

מאמן טריאתלון

מקים קבוצת ריצה בכפר סבא – "רצים עם אסף"