גדלנו בעיר ללא חוף ים, כפר – סבא והקשר שלנו אל הים נותב בעיקר דרך חברת אגד וקו 029, עת היינו הנוסעים הראשונים בקו הראשון היוצא אל הרצליה, אל הים, 05:15 בוקר. 

השנים היו שונות מימנו אנו, שנים אחרות, עלומות בעיני, כיום, כהורה, כאב משפחה וכספורטאי ומאמן.

היינו ילדים בגיל 13 לערך, השנה 1982 לערך, מלחמת לבנון, אין טלפונים ניידים ובקושי יש לנו 20 שקלים בארנק לארוחת בוקר – צהריים – ערב, נסיעות וכן, ס י ג ר י ו ת. סיגריות היינו מבקשים על החוף וזה היה אחד מאמצעי התקשורת הבסיסיים שלנו על מנת להשתלב בהווית החוף ובכלל זה, הבגרות עאלק. קצת קשה לי להיזכר בימים אלו, לעתים כשאני כותב על זה, נראה לי כאילו שזה היה ממש מזמן, בסך הכל 30 שנה (האמת, בדיוק), רק שהמציאות אז נראיתה שונה לגמרי. . . בכלל, אני מנסה לחשוב היום על ילדי שמודיעים לי שהם הולכים – נוסעים באוטובוס עד הרצליה, לבד ועוד לגלוש בים, בקיץ, בחורף, בסערות ובשקיעות, הזוי, לא ? יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד לא היה מאשר זאת כיום, נראה לי.

ההתחלה הייתה מעט מורכבת לילדים בני 13, אך זרמה לנו לא רע וכנראה שכאן התחלנו לבסס את יכולות המכירה שלנו: פשוט, עברנו בין בתים של אנשים אמידים בהרצליה פיתוח ושאלנו האם ניתן יהיה להשאיר את הגלשן במחסן או מתחת לבית וזאת, כמובן, ללא להפריע להם. האמת, זה עבד יופי וכל אחד מאתנו מצא לעצמו איש נחמד שהסכים להסדר וכך, שמנו שם את הגלשנים, הגענו באוטובוס, אספנו אותם, ירדנו לגלוש והחזרנו אותם בעדינות למקום המסתור בבית האנשים האמידים והנחמדים בהרצליה פיתוח. כך, התחלנו להיות אנשי מכירות "מדלת לדלת". לימים, "התקדמנו" ועלינו לרמה של נערים מתבגרים הרוכבים על אופנועי 50 סמ"ק והיינו מגיעים כך, עם אור ראשון אל המים, אל הגלים ואז החלה תקופת המכוניות ואימא "לוקח ת'אוטו עד 10 בערך…" היום כשאני חושב על זה, אני שם לב שאז, בערך, התקצרה במעט שהותנו בים שעד אז הייתה, בערך מאור ראשון ועד לאור אחרון לערך וכן, עם אותם 20 ש"ח או לירות – לא זוכר.

הצבא הגיע ולהבדיל מהסרט עליו גדלנו: "יום רביעי הגדול", רובנו ככולנו הלכנו לצבא וליחידות קרביות שונות ואז בערך נסתיימו עלומינו ורובינו החזרנו את הגלשנים הביתה והם חיממו לנו את המיטות בהיעדרנו מהבית. סיום הצבא והחזרה מטיולי השחרור ברחבי העולם סימלו את הקו במובהק בין זה שיישאר תמיד גולש – גם אם זה אפילו "בתפיסת עולם" לבין זה שפרש בשיא….אישית, אני, נפצעתי  באחת הגלישות, עת פרקתי כתף ומאז ועד לפני כחודש – כעשור לא שבתי אל הספורט שאותו כה אהבתי ועודני אוהב מאוד. בערך כך נראיתי באותן שנים והאמת, הרגשתי בערך כמו בתמונה ובקומפוזיציה שלה ובמידה מסוימת, כך אני מרגיש גם היום, רק ללא הסיגריה.

אסף לב

עונות הגלישה והשנים המופלאות

 חוף הקאונטרי, ת"א, 1998

חוף השרון - היום הפך לחוף הקשתות

אסף על הגל

לפני כחודש, החלטתי לחזור אל הים, אל הבקרים בדרך אל הים – עם הרבה פחות שיער על הראש ועם עוד "קצת מסה" והאמת שהרגשתי ממש טוב, הרגשתי כמו אחד שחזר מהגולה, כמו אחד שחזר הביתה והאמת, הרגשתי בבית: עדיין נכנסתי לחליפה עימה גלשתי לפני כעשור ורק כאשר שאלתי בחור צעיר האם מכנסיי הגלישה שלי עדיין עדכניים … הוא השיב לי בנונשלנטיות "שמעולם לא ראה כאלו מכנסיים…" הבנתי, וואלה, עברו 30 שנה. כן, ברור שבדרך הביתה עצרתי בקניון, בחנות של "בילבונג" ורכשתי לי מכנסיים, חולצה, שעווה ומגבת – 160 ש"ח….והייתה זו הרגשה נפלאה, הרגשה של ילד שזכה בלוטו. כן, היום בכיסים יש יותר מ 20 ש"ח, אך זמן פנוי, שלווה, גלים וים יש הרבה פחות ממה שהייתי רוצה.

גלישת גלים – ענף המשלב בתוכו קואורדינציה ברמה גבוהה מאוד, אומץ ותעוזה, גמישות, רמת עוררות גבוהה מאוד בפעילות (על אף שלעתים יש דקות ארוכות בהמתנה לגל), כושר גופני מצוין וכן, כייף אדיר והשתייכות ל"חבר'ה הקוליים" בבית – ספר; את כל הדברים המקסימים הללו זכיתי לקבל מהים, מהגלישה ומהחברים שחלקו עמי את השנים המופלאות הללו.

חוזרים אל הים, כ 15 שנה אחרי: עם ארז פילי – חבר טוב וגולש לא פחות טוב מכך.

גלישת גלים

חוף הצוק

יום גלישה נחמד בחוף הסגור בהרצליה, לאחר החזרה אל הים:

הגלים ואני

איזה כייף

לסיום,

מצ"ב סרטון של אחד מגיבורי עולם הגלישה שלי – אנדי איירונס – שהלך לעולמו בגיל המופלא של 32 – השאיר אחריו אישה בהריון, 3 גביעים של אלוף עולם וכן, הרבה חלומות ותחושות מופלאות שזורמות לך בדם, בגיל 43, כאשר אתה רואה אותו "חי את החלום, חי את הרגע". תיהנו:

 

בברכת הספורט, הבריאות והאנרגיה המצוינת,

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

"רצים עם אסף"

לוגו חדש