לאחרונה נפגשתי במסגרת עבודתי עם אחד מלקוחותיי המיוחדים – סוכן הביטוח דב קרמר; להזכירכם, אלוף ישראל הבלתי מעורער בריצות למרחקים ארוכים בסוף המאה הקודמת.

ביתו מלא בגביעים המעידים על הישגיו עטורי הפרסים ויותר מכך, על אהבתו להתחרות וכל הזמן להשתפר. כך, שיחה קצרה אודות ריצה, תוכניות אימון ומיצוי יכולות, הובילה לריצה משותפת באזור חולון ובית הספר החקלאי, מקווה ישראל. הריצה הייתה עבורי תענוג צרוף, שכן, לא כל יום אני רץ עם אחד מאלופי ישראל, כל שכן, שהוא מסביר לי עד כמה זה סיזיפי ומצריך עבודה קשה להגיע להישגיו – ק"מ על גבי ק"מ, צעד אחר צעד, אינטרוול אחר אינטרוול ומחויבות כמעט טוטאלית לספורט האהוב עליו – וואלה, חשבתי לעצמי, לכל אחד יש לאן לשאוף להתקדם…הופתעתי לגלות כי למרות פרישתו, כמעט ולא העלה משקל ואחוזי שומן. במענה לשאלתי השיב כי המוטו שלו הינו ריצת 15 עד 20 ק"מ ביום ולרוב ניתן למצאו בשעה שבע בערב בפארק הירקון מבצע זאת. גם כיום תוצאותיו לא מביישות הישגים של רצים פעילים (לרבות רצים צפון אפריקאים ואחרים) והוא מדורג בין הטובים בעולם בקבוצת גילו.

לפני כמעט שנה, בתאריך 12/10/10, פורסמה באתר "עולם הריצה" של איגוד האתלטיקה בישראל כתבה אודות דיון וניתוח הישגיו של דב קרמר: לאחר הישגו של דב קרמר במרתון ברלין שנערך בסוף החודש שעבר (2:25:36), התקיים דיון מעניין בפורום האתלטיקה הישראלי והועלתה השאלה – "מיהו רץ המרתון הישראלי הבכיר ביותר שהיה בישראל " ?  עולם הריצה מגיש לכם מספר דעות ומחשבות שעלו.

המרתוניסט הישראלי הוותיק שסיים את מרתון ברלין 2010 בתוצאה מצוינת היה דב קרמר, שיאן ישראל בעבר בריצת מרתון (עדיין מחזיק יחד עם סטאיין בשיא 10 ק"מ על כביש 28:55 דק'). קרמר דורג 33 בסיכום הכללי וראשון בקבוצת הגיל שלו – 45 +. קרמר, ששבר באליפות אירופה ב-1994 את השיא הישראלי כשקבע אז 2:15:45 שע', סיים הפעם את 42 הקילומטרים ו-195 המטרים תוך 2:25:36 שע'.

אם נביט בטבלת השיאים הישראלים במרתון נראה כי שיאו של איילה סטאיין טוב מזה של דב קרמר, אולם, חשוב לזכור שלא רק אלמנט התוצאה הוא החשוב, אלא יש לקחת בחשבון את הזמנים בהשוואה לתוצאות בעולם באותן שנים – הן ברמת ציוד ותוכניות אימון והן ברמת גירוי טבעי סביבתי של תוצאות והתקדמות בענף ספורט כלשהו. נשים לב: כשאיילה סטאיין קבע ב- 2003 את שיאו (2:14:21) הוא היה רחוק 9:26 דקות מהשיא העולמי שנקבע באותה שנה. כשדב קרמר קבע את שיאו ב- 1994 (2:15:45) הוא היה רחוק 8:33 דקות בלבד מהשיא המצויין של לופז שנקבע בשנת 1985. צפו כאן בריצת השיא של מרתון ברלין 2014 – דניס קימאטו מעלה שוב את השאלה עד כמה אנו רחוקים מכך שספורטאי יירד את השעתיים במרתון ? ? 

כמו – כן, יש לציין שדב קבע את שיאו בגיל צעיר יחסית לתחום (29) ולאור תוצאתו המצוינת בברלין, אין ספק שאילו המשיך אז להתחרות היה לו סיכוי סביר לרדת מ-2:14 שע'. כך נראה קרמר בשנת 1988 וכדבריו: "מי שלא מסתכן ובוחן את הקצה, שלא יתפלא שאינו שותה שמפנייה" ובתרגום חופשי: ספורטאי חייב לבדוק כל הזמן את הקצה, כל הזמן לנסות לשבור עוד שיא, להתקדם לעבר עוד פודיום וזאת, מבלי להיפצע ולצאת ממעגל התחרויות ובכלל זה, המדליות. קרמר שעבד קשה מאוד כדי לבנות את עצמו כסוכן ביטוח מצליח, התקשה גם להתאמן ולקיים אורח חיים ספורטיבי ובמקביל לעבוד שעות רבות בסוכנות הביטוח שלו. רץ ברמתו במידה שרצה להתקדם, היה צריך לשמור על אורח חיים ספורטיבי והתאוששות מאימונים דבר קשה לביצוע לאחר אין ספור שעות עבודה ביממה.

דב קרמר

דב קרמר בצעירותו

דיעה נוספת שהועלתה מצד האתלטים – רוב האתלטים פורשים בגלל נסיבות סביבתיות כגון קשר מאמן – אתלט. קשר חזק מחזיק את האתלט למשוך את קריירת הריצה כנגד כל הסיכויים, רוב המאמנים בארץ אוחזים בעוד עבודה. דבר המקשה על הישארותם של האתלטים בקריירת האתלטיקה לאורך שנים. מתוך מאמרו של איליה בר זאב בטורו קצרים: "7 דעות בנושאים שונים" באתר מועדון ארוחת הבוקר: "גילם המתקדם של המובילים במרתון הוא ערובה אולי לחיים ארוכים, אפילו לאחר תום הגיל (הכרונולוגי). זבדיה וודג’ הוא הצעיר מבין הטריו – סטאיין – בימרו – וודג’. השאלה שמפחדים לשאול – מדוע אותם רצים לא ירדו במרתון מ – 2.12 שע’ או טוב יותר. התשובה היא לא רק בתנאי אימון סבירים אלא בהעדר תנאי מקצוענות מלאים שיחסכו את הצורך לעבודה לצרכי קיום המשפחות בצורה מכובדת, במעקב ובביצוע האימונים שהם כבר שבויים בהם וחוששים לשדרג. בהעדר מאמנים (בשכר מלא) הפנויים לגמרי לטפל בקידום כל רץ בנפרד. לאט לאט אנו מתרגלים לתוצאות בינוניות שאינן מתאימות לעשור השני במאה ה-21".

עוד נכתב בפורום, כי נדמה שאופי המסלולים הן של אליפות העולם בהלסינקי (שם דב קבע את השיא) והן של אליפות העולם בפריס (שם שיפר אסף בימרו את השיא ב – 2004) מרמזים שלשניהם היתה יכולת, תיאורטית, לרוץ זמנים מהירים יותר. מצד שני, כמובן שגם התוצאות של סטאיין באליפויות הגדולות (והריצות המאוד אמיצות שלו בדבוקת המובילים) משאירות תחושה שעם תכנון קצב אחר, היינו רואים גם 2:12 שע'.

מה לעשות, בשביל לקבוע זמן אופטימלי צריך גם את היכולת, גם את התנאים, גם את היום הנכון, אסטרטגיה ריאלית מבחינת הקצב, ויותר מטיפה של מזל. לסיכומו של עניין – הרצים שמתאמנים עם קרמר מדווחים על הנאה בהתבוננות בדב חוזר ליהנות ולרוץ מהר אחרי כל השנים. אגב, גם החזרה שלו לוותה במספר פציעות, תאונות וחוסר מזל בשנים האחרונות; עוד על פציעות והארכת אורך שריר ניתן לקרוא בפוסט כאן

לסיכום,

כייף גדול עבורי לרוץ עם אחד מאלופי ישראל ומהטובים בתחומו בעולם, יש המון מה ללמוד מאנשים כדוגמתו של קרמר, אשר לא אחת נמנעים ממגע ישיר עם התקשורת ( פרשנות, מאמרים ואחרים ) ומעדיפים להתמקד במה שהם עושים טוב יותר מהרבה אחרים – לרוץ, להתחרות וכן, לנצח.

בברכת הספורט, הבריאות והאנרגיה המצוינת,

אסף לב

אגב, ספורט וריצה זה "ממכר" – כאן עם דב כמרשל במרתון ת"א 2017; הכי כיף

מרתון ת"א 2017

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב ונשמח לקבל תגובות על הסרטונים

ויש גם אינסטוש מדליק

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

"רצים עם אסף" – תעשו ספורט – זה עושה טוב, לכם ולעולם

8993137 – 052

לוגו חדש