מרוץ נייקי 2011 / אסף לב

מרוץ נייקי 2011 – קבוצת ריצה מכפר – סבא – אסף לב

 עומד על קו הזינוק, כולי חיוכים, אושר והתרגשות כמו ילד במסיבת כיתה. למה הדופק שלי כל כך גבוה ? הלו, רד קצת, תרגיע, רגע, מה זה… 10, 9, 8, 5, 4, 3, 2, 1 בום – יוצאים לדרך; נהר של אנשים שוטף אותי, את מי אני מכיר, מה יהיה מזג האוויר, מה שלום הילדים שלי, האם נרדמו כבר ? אני מתחיל לרוץ ורק כעבור דקה מגיע לקו הזינוק בפועל, האם המדידה שלי כבר התחילה וכבר הלכה לי דקה ? אוף, אני קצת עייף, בא לי בירה. אין ברירה, הגעתי עד לכאן, אשתי אמרה לי שאעיר אותה כשאגיע – פעם אחרונה שזה קרה נולדה לנו עוד ילדה – חייב להמשיך לרוץ; נותן לרגליים לרוץ אחרי הגוף, "הם כבר יגיעו".

פתאום רואה את נירית, זאת שהייתה יפה בכיתה י'. הלו, מה קורה, איזה כייף לראות אותך, כן גם אותך, מחליקים כאפות וממשיכים הלאה. מזהה שלט קטן, 1 ק"מ, וואלה, עוד 9 למאניאק. מעיף מבט בשעון, אוף, מהר מדי, שומע בראשי את המאמן שלי צועק: "אל תתחיל מהר מדי…", לא מצליח להאט, מתחיל להזיע, הדופק מתחיל לטפס טיפה מהר מדי וטיפה למעלה מדי, קשה לי לחייך, הגל האנושי שואב אותי קדימה ואני נסחף אחריו, בשארית ההיגיון שנותר בי מצליח להאט ונזכר איך המאמן שלי לימד אותי לדמות את הגוף והקצב כאילו שאני מרים את בלם היד ברכב והופ….מצליח להאט. הדופק יורד, אני מנסה לחייך במטרה שהמוח שלי יבין מהר שהאטתי וייתן כבר פקודה לדופק לרדת במכונה המשומנת הזו. ק"מ 2 לפני ואני מכניס להילוך שיוט, הגוף שלי זקוף, אני שומר על תדירות צעד נכונה ולפתע מרגיש חזק. גם הק"מ 3 עובר ביעף ואני חש נפלא יותר טוב מאי -פעם.

הק"מ ה 4 מגיע ואני פוגש את דורון שמצלם אותי וכולי בעננים, אך, משום מה, ברור לי שהתמונה תצא מטושטשת. ק"מ 5 לפני ואני קולט שאני כבר בחצי הדרך; וואלה, בניית הנפח ב 11 חודשי האימון נראית משתלמת מאי פעם, אני מתחיל לשנות קצת תנועות: שומט כתפיים לפנים, מאגרף ומשחרר את כפות הידיים, עושה לעצמי מסז' בכפות רגליים ומתחיל לחלום על קפה, בירה, גלידה, דיאט קולה, דודי המעסה שלי, אשתי, הילדים, העבודה ובסדר משתנה ופתאום קולט את הק"מ ה 6 לפניי. וואלה, עוד 4 למאניאק, למה הקצב מתגבר, למה הזקן הזה עוקף אותי, מנסה להידבק אליו, לא הולך לי, הדופק נושק ל 90 אחוז, אולי הגארמיין לא בסדר, יש השראה ממתאמנים אחרים, יש גלים בים מחר ? אנשים עדיין רואים את מכבי בליגה האדריאטית – מאיפה המילה הזאת, מאיפה הליגה הזאת בכלל, למה שובתים שחקני ה נ. ב. א אם רובם מקבלים מעל 100 אלף ₪ נטו בחודש ואיפה דפני ליף בכלל, אוף, איפה הק"מ ה 7 בכלל. הנה הוא מגיע, הזקן מקודם גמר אותי, איפה בלם היד, מהר, אני נגמר, מים, וואלה בקבוק על הריצפה, מרים אותו קיבינמאט, מה יכול להיות, בטח כוסית מטופחת שתתה לפני ובכלל היא "שתתה מהאוויר" כמו אברג'יל מהמילואים.

וואלה, אסור לי ללכת, בשארית כוחותיי מוריד קצב, לוקח נשימות מהאף ופותח פה גדול להכניס עוד ועוד חמצן, מרים את בית החזה, הסרעפת וכל ישותי על מנת להתחזק, להתחסן, להילחם, אך, ק"מ 8 אינו עונה ולא מגיע.

חייב להתרכז, 48 דקות עברו, נשארו לי עוד 2 ק"מ, אולי טיפה יותר, ייקח לי יותר משעה, לא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, וואלה, המאמן שלי אמר לי שיהיה לי קשה, חשבתי שיהיה קל יותר, לא נגמר העניין הזה, הופ, ק"מ 8 לפניי, מקפיד לחייך ולקבל אותו באהבה. הלאה, 2 ק"מ עשיתי במבחן איצטדיון בפחות מ 14 דקות, אני לא הרבה אחרי שעה, בסדר, ריכוז, לתעתע בגוף, לזקוף קומה והופ לשנות תנוחה לתנועת ריצה משוחררת נוסח הצפון אפריקאיים, איך הם גמרו את קדאפי, מדהים, מתי כבר יפגיזו את איראן, תפסו תחת הפרסים האלה. "חייך אחי", אני פתאום קולט את דורון על האופניים עם המצלמה ואני, מחייך כמו טלה לפני שמעלים אותו על המזבח.

"המסע אליו יצאתי, התארך אל תוך הלילה…מלנכולי, מדי ערב היא חיכתה לי בצריף הדייגים…", אני פתאום קולט את אהוד בנאי מתנגן במוחי כמו בימי עלומי בצבא. בחיי שאין עוד הרבה, נראה לי עוד ק"מ בודד אחד, מגביר מעט ומיד הדופק עוצר אותי, מתחיל להפעיל יותר את הידיים והכתפיים ונותן לרגליים לרוץ אחרי הגוף, מעניין מי כבר הגיע, חייב קפה, 300 מטר לסיום, רואה אורות, מתחיל לשמוע רעש והמולה וחש כמי שיוצא מרעש לבן לרעש השגרתי של עיר גדולה במאה העשרים ואחת. 100 מטר לסיום, החיוך משתלט עליי ומתחיל לכאוב לי בפנים מרוב חיוך שנמרח עליי פתאום משום מקום וללא פקודה.

חולף על פני שער הסיום, חבר שאני בכלל לא זוכר את שמו מחבק אותי ואני מחבק אותו כאילו הרגע שברתי את הכוס והוא הראשון שבא לחבק אותי. עוצר את הגארמיין על 1:08, מרוצה, תודה לאל, הכול טוב, איפה הקבוצה, בא לי לחבק מישהו, להגיד תודה, לחלוק חוויה, מתי האימון הבא…

בהצלחה לכולנו במרוץ, את אותו מאמר בדיוק אכתוב לכם בעוד 3 עונות כאשר נצא ביחד למרתון הראשון שלכם; כמובן, רק אם תרצו ותאמינו.

אסף לב

מאמן טריאתלון וקבוצת ריצה בכפר – סבא.

אסף לב – מאמן מנטאלי וגופני