לפני (הרבה) שנים, שהייתי חייל בגבעתי לקחו אותנו שישי בבוקר לפני היציאה הביתה ליד לבנים ברעננה להשתתף במרוץ רעננה. לא הבנתי ורציתי הביתה לאחר שבוע מתיש ושבועיים ללא בית אבל אמרו אז רצנו כולם (3 ק"מ) והלכנו הביתה. זה היה המרוץ הראשון שלי והייתי בכושר טוב יותר מהיום. מאז עליתי (הרבה) במשקל ומירוצים לא היו בכלל בכיוון שלי.

מתי שהוא החלטתי שאני חייב לרוץ את מרוץ רעננה שוב והפעם 10 ק"מ. כל שנה התאמנתי לסירוגין ובסוף הגעתי למרוץ שאמרתי שארוץ לפחות 3 ק"מ וסיימתי בזמן דרדלה עם הלשון בחוץ. תמיד קינאתי באלו שרצים בעיר שאני נוסע ברכבי…פתאום באמצע החיים (אני מקווה) ולאחר מס' שנים החלטתי שאני הולך על זה בכול הכוח. יוסי, הגורו, המליץ על מאמן תותח והתקשרתי. אסף לא נתן לי להשחיל מילה (כי הפרעתי לו בסיפור לפני השינה) ואמר לי תבוא מחר 5:30 לאצטדיון ביי…אז באתי…לא הבנתי לאן הגעתי אבל פשוט הגעתי למקום הנכון. אסף נתן לי להבין שזה אכן אפשרי. הבנתי שגם מה שאני לא מאמין שיכול לעשות מספיק שאסמוך על אסף ופשוט אעשה מה שאומר לי. מי שמכיר אותי יודע שלא קל לי להתמסר כך ללא תנאי.

מרוץ רעננה – תחילה נראה קל…

המרוץ הראשון היה אמור להיות של כפ"ס אבל למעלה ידעו שאני צריך שהמרוץ הראשון יהיה רעננה ולכן נדחה למועד שלא יכולתי להשתתף. אסף שולח לי הוראות לשבוע לפני שמרוץ והוראה להיצמד לתוכנית. ואני נצמד לכול הפרטים !

יום שישי הגיע, ולאחר לילה של שינה טרופה ומלאת חלומות וסיוטים התעוררנו כל המשפחה לבוקר של מרוץ. הגענו לפארק עם החברים של הילדים. ההתרגשות בעיצומה ! לאחר שחגית והילדים הוזנקו למקצה העממי נותרתי עם עצמי להתכונן למרוץ. פגשתי חבר, עשינו ריצת חימום בפארק ועלינו לזינוק. נדחק קדימה שלא אהיה אחרון מההתחלה. מזניקים, מפעיל את נגן המוסיקה (חבר אירגן לי סט מעולה!) ויוצא לדרך. מתחיל מהר מדי אבל זו ירידה אז מרוויח זמן להמשך. מגיע לעלייה של בית העלמין והיא קשה למרות שאני מוכן לה, היא קשה. מלא מתחילים ללכת ואני עוקף לי ולא מוותר ומחייך לעצמי על אלו שנשרפו בה. מסיים אותה עם הלשון בחוץ ופתאום רואה את אסף עם מעיל הברוקס הזוהר שלו ואני מחייך לעצמי חיוך של הקלה! את תחושת הבדד שאסף דיבר עליה אני לא אחוש כי אסף איתי. מתחילים לרדת בויצמן והדופק לא יורד לי ואני יודע שתיכף העליה של בורוכוב.. מגיעים ליד הבית ורואה את אמא. חיבוקון זריז וממשיכים הלאה. חצי מאחורינו ומתחילים לטפס את בורוכוב. אסף אוסף את מאיה ומצמיד אותה אליי (ענת תיזהרי J). היא לא מקשיבה לו ורצה מהר ועוברת להליכה ואני מגיע אליה. אסף כבר יודע הכול עליה (גיל, משקל, מצב משפחתי…). גוער בה כאילו מתאמנת ותיקה שלו והיא מחליטה להיצמד אליי ולהתמסר לאסף שמקל עלינו כ"כ ומכניס אותנו לזון…

לא אשכח את הרגעים הללו

יחד מגיעים לאחוזה ונשארה העלייה ומתחיל להרגיש את הסוף. פוגש חברים שסיימו ובדרך הביתה. כל חיוך וטפיחה על השכם נותנת עוד כוח. ואז מגיעה המלאכית שלי עם האנרגיות המטורפות שלה ורצה אתי את הסוף. כולה עידודים וכוח ! מגיע לסיבוב לקונוס ומתחיל את הספרינט שלי כי כול ריצה מסיימים תמיד בספרינט ! ! ! זהו הגעתי ! ולא פינו אותי מהמסלול כי יש עוד מלא אחריי… ההרגשה עילאית ! !

 לסיכום הגשמתי את היעד הראשון שלי- מרוץ מלא של 10 ק"מ בעיר שלי וסגירת הרבה מעגלים עבורי.

 מה שלא יאומן שמה שפעם היה הסיוט שלי – ריצה שהיתה מילה נרדפת לסיוטים… היום למדתי לאהוב את הריצה ומחכה לאימונים הקשים של אסף, למרות השעה המוקדמת. מה שנותר זה החלק הקשה- להוריד במשקל ולשנות הרגלי תזונה. עדיין עובדים על זה לא פשוט אבל מתחילים לראות תוצאות….

 ונסיים במשפט אחד שיוסי רשם לי על המסך מחשב בעבודה: "לעתים כדי לנצח, אתה צריך לוותר על האמונות הישנות ביחס לעצמך, אלו שהיית רגיל אליהם".

אנרגיה טובה,

דורון דרמוני