ברזל, מים ושמיים / אסף לב

היי חמודים שלי, אבא מתגעגע ואוהב אתכם שמעתי אותם מנומנמים אך בהחלט שמחים לשמוע את אבא ועומר שאל "אבא קר לך שם" ורומי אמרה לו שבטח הכול מחומם שם ואין מה לדאוג לאבא. 

אמרתי להם שהכול כיף לי חוץ מזה שאני צריך כל הזמן "וויז" כי, שוויץ כמובן ואני ממש לא מכיר, אבל בהחלט כיף לי ורומי אף הפתיעה אותי ושאלה גם מה שלום רקפת . . . וואלה, התבגרו סימנתי לעצמי ואמרתי שאני קונה להם מתנות משגעות ושאני מת עליהם, חייכתי, שמחתי ובכיתי קצת, ביקשתי למסור נשיקה לחגית ונפרדנו ללילה מקסים כאשר שמתי לב שאני ערני לגמרי וכן, כנראה כשאתה כמעט לא עושה כלום במהלך היום נותן אותותיו בלילה. לקחתי בלוק דפים ואמרתי שאני חייב להתחיל לכתוב קצת. בגיל 31 כשהייתי בארצות הברית באחת התקופות המורכבות של חיי כתבתי ספר בפעם הראשונה, ספר שעד היום יושב לי במגירה ושמו היה star up  ובספר זה רציתי לתאר את החיים בעתיד הנראה לעין, עת כדור הארץ שלנו כבר לא יוכל להכיל את כולנו ונחפש צורות התיישבות אחרות ומגוונות, בנראה ובלא נראה, זה עשה לי טוב נזכרתי והאמת, זה כבר ממש נראה שמתקרב היום הזה – התיישבות על כוכב לכת אחר, אהבתי את זה.

 אז היום, כמעט 20 שנה אחרי, התחלתי שוב לכתוב: על גירושיי ועל מערכות היחסים המוזרות שהיו לי בשנה מאז התגרשתי ועד להיכרותי עם רקפת כאשר שמתי לב שבכל יום אני נקשר אליה יותר ובכל יום אני גם דואג לה יותר; חייכתי לעצמי נוכח התקופה הנעימה שעברנו, כמו גם, נוכח העובדה שדברים מתבהרים לי רק כאשר אני מוציא אותם מהמוח, כותב אותם ואז מחזיר אותם למוח כאשר אני קורא אותם, כייף, נעים, מחייך. 44 דפים רשמתי ביום הראשון ונזכרתי פתאום כמה אני אוהב לכתוב, כמה קל לי להתבטא בכתב ועד כמה זה משחרר אותי. בשנייה שרקפת הקיצה וזה היה מעט אחריי 5 בבוקר הבאתי לה קפה למיטה ולידה כוס מים על מנת שהכבד שלה יקבל קודם כל מים ולא קפאין ושאלתי אותה מה קרה לה בעורף ?

זה סתם אמירי "מה אתה דואגת" אמרה רקפת ונזכרתי בפעם האחרונה ששמעתי את הסלנג או ההומור הדרומי הזה שלא אהבתי אותו במקרה זה: לא בסגנונו ולא בזלזול שאני מייחס לדאגה. "ממי, שחררי אותי מהדיבור הזה, מה קרה לך בעורף" שאלתי שוב. הייתה לי "תקלה מבצעית" אמרה רקפת בלאות. "אני מנסה לחדור לארגון מוסלמי שמנסה לבצע הפיכה כאן ובמידה מסוימת הם "עלו עליי", היה מרדף כאן, זה שרדף אחריי חוסל וזהו, קיבלתי מכה קטנה וממשיכים הלאה. "כן, ברור ממי, ממשיכים הלאה – את ירית בו ? "לא, לא אני . . . אמרה רפת והוסיפה: "זוכר את המתנות ? אז זהו, לין וסטאפן שהם ישראלים שירדו, היו פעם לילך וסיוון, הם אלו שהיו עמי בארוחת הערב עם קאמל שהסתבכה קצת". "תגידי מתוקה, מי בארץ יודע על כל הדברים האלו" ? "המפעיל שלי, ראש השירות וברור, ראש הממשלה. רק מה, אם מתרחשת "תקלה חמורה" ואני נתפסת נניח, אזי, ברור, אף אחד לא יודע מזה וכל הסיפור מהווה "קפריזה של בחורה תימהונית ממושב מבודד בדרום" ורקפת מחייכת ואומרת לי, אוקיי מתוק שלי, עכשיו אתה שותף סוד . . ." ואני אומר לה "איזה כיף לי" ולא ברור לי למה התכוונתי ומה אני אמור להגיד אם תופסים אותי . . . ?

"אמירי, אתה זוכר את הערב שישבנו בבית וסיפרת לי על הביטחון שנותנים לך האנשים המיוחדים האלה, דיברת על שבתאי שביט, מאיר דגן ונדמה לי שהזכרת גם את רפי איתן ואת הסגנון המיוחד שלו כשדיבר על המבצע ללכידת אייכמן בארגנטינה והוספת שגם אני בעינך מהווה דמות כזו. . . אז בבקשה אמירי, מתוק שלי, בבקשה תמשיך לראות את הדברים כמו שהם; אתה מחזק אותי, אתה נותן לי כוחות וביחד אנו מחזקים את הגרעין, את הליבה של העם היהודי, בישראל ובתפוצות" סיימה רקפת ולי כל שנותר הוא לחבק אותה ולומר לה בפעם השנייה מאז שהכרנו: "אני אוהב אותך".

שאלתי אותה "אם היא ראתה רופא על העניין בעורף", הייתי חייב והיא אמרה שעוד רבע שעה יבוא לכאן הרופא; בכלל, כמעט כל השירותים שניתנים כאן הינם פרטיים, שקטים, דיסקרטיים לחלוטין. הרופא, רוז'ה אמר שזו מכה יבשה "עם חדירה קלה" וביקש ממני למרוח פעמיים ביום לרקפת על המקום מן משחה כזו שתקל על הכאב וממנה ביקש לנוח לפחות עד מחר. רקפת חייכה ואמרה כן, ברור ושעתיים אחריי יצאה לפגישה חשובה. סבבה, הכול טוב, אני מסמן לעצמי ויוצא קצת "לשכונה", בא לי לפגוש אנשים ואין יותר טוב ממגרש כדורסל. כ 12 אנשים, רובם צעירים ממני משחקים כדורסל. האמת, הייתי בטוח שכולם כאן יהיו "אשכנזים" כאלה עם חצ'קונים ולהפתעתי רובם היו בעליי גוון עור כהה ונראו דווקא כמו הערסים של השכונה. שאלתי האם אפשר להצטרף והם אמרו שכן ודיי מהר התחלתי לשחק עימם והיה נחמד, כאשר בהפסקה הסביר לי אחד החברים שכל שני ורביעי בשעה 17:00 הם משחקים עד שנמאס להם, כאשר אני קולט שיש לו בקצה של כף היד (איפה שחותכים את הוריד אם רוצים להתאבד) צלב קרס ואני אומר לעצמי "וואלה", נראה לי טיפה בעייתי להצטרף לקבוצה הזו.

אני אומר להם תודה ושהיה כיף ומסתובב ומתחיל ללכת לכיוון היציאה מהמגרש כאשר שני אנשים קופצים עליי מאחור, את הראשון אני מצליח לנער תוך כדי ריצה לפנים והשני בועט בי מאחור, ממש מתחת לברך ובשנייה שאני מתקפל השני חוזר וחונק אותי מאחור ואני מתחיל לקבל בירכיות לגב ומצליח בקושי להגן על הפנים שלי ולפני שאני מספיק להבין על הנעשה ידיי נאזקות באזיקון ועל ראשי הם שמים מן שק יוטה כמו ששמים על נחש שנתפס ואני מאבד כל קשר עם העולם, חושך. הגוף כואב, המוח כבוי, הכתף במקום, הביצים בסדר והפנים נראה לי סביר, אני עובר את זה, ברור. נזכר בדוד שלי גונן שנהרג בתאונת אופנוע ברעננה וכאשר סבא שלי (אבא שלו) נדרש היה לזהות אותו בחדר הגופות הוא יצא משם ואמר שפניו כמעט ולא נפגעו וזה נטע בו הרגשה שהיא תהלך עמו כל חייו – "הפנים של הבן שלו בסדר, נשארו יפות ומיוחדות כשהיו". בעיטה נוספת בבטן ואחת בגב מקפלות אותי ואני בכלל לא בטוח שלא נשבר לי הגב ואני תוהה האם אני הולך למות שוב או למה אני לא בוכה ואיפה בכלל רקפת ומה עם כל השגרירים והאם בכלל מישהו יודע על כל הבלגאן בו אני נמצא עכשיו ?

אין לי מושג מה השעה, אני לא יודע איפה אני ומהמון היבטים אני ממש לא בטוח מי אני כאשר אני מרגיש ששופכים עליי נפט ואני עוצם עיניים וחושב האם אני זוכר תפילה כלשהיא מבית אבא ואני לא מצליח לזכור דבר מלבד "הקדיש" ואני אומר לעצמי: "יתגדל ויתקדש שמע רבה . . ." ומכין את עצמי למוות. כמעט כרגיל אני מוכן למוות, רק מה, לא בא לי למות כאן אצל הניאו נאצים המסריחים האלה – דווקא היה בסדר לשחק איתם – אבל מה באמת יש לי לעשות כבר, להתחנן על חיי זו בכלל לא אופציה. הריח של הנפט מסריח והוא מכאיב ושורף במיוחד היכן שנפתח לי העור ואני מדמם יותר ויותר; אצל הזבלים האלה אין בקשה אחרונה אני אומר לעצמי, אצלם אין מקום לחסדים ואני עוצם עיניים וממתין, כאשר אני שומע אותם מתווכחים ביניהם וריח של סיגריה מגיע לנחיריי ואני מכווץ את שפתיי ופותח מלוא ריאותיי על מנת להריח עוד מארומת הסיגריה של התליין שלי שעומד מעליי ואני מבין שרק הדלקת גפרור אחד מפרידה ביני ובין בורא עולם.

הריב שלהם הופך לצעקות רמות כאשר מעבירים אותי לתא מטען של אוטו אחר ואני חושב האם אני כבד בתור גוויה והאם הם אומרים לעצמם: הוא שמן או חזק ? ולא מצליח להבין למה היה לי כל כך קשה לעשות דיאטה ואיך אף פעם לא היו לי קוביות בבטן ואיך אף פעם לא ירדתי מ 40 דקות בריצת 10 ק"מ ובכלל, יש לי עוד המון דברים שרציתי להספיק ומה עם המכה שיש לרקפת בעורף, מי יימרח לה עכשיו את המשחה. בשארית כוחותיי אני מתחיל לנסות לעבוד על האנרגיה של הנערים הללו דרך מוחי – ולפיה הם יזרקו אותי בצד הדרך, יימנעו מבלגאן גדול עבורם להמשך חייהם ואירוע זה יירשם בעיתונים כעוד אירוע אנטישמי ולא יהפוך לסיפור של רצח כי הרי רקפת, המוסד ושאר זרועות הביטחון בחיים לא יניחו להם, בזה הייתי ממש בטוח. מקופל, חבול וכאוב אני עולה על התדר שלהם ומתחיל לשדר אליהם את כוחו של צ.ה.ל, ידו הארוכה, מטס מטוסיי הקרב מעל גטו ורשה, לכידתו של מפקד ארגון ספטמבר השחור והבאתם "למפגש עם אלוהים" של כל הזבלים שהיו מעורבים ברציחת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972 ובכלל, אנו, "היהודי החדש" חזק, איננו רק "עם ספר" כשהיינו ולמה לכם להסתבך עם כל זה. . .

חולפות עוד כמה דקות ואני מקבל בעיטת וולה לפנים ומאבד את הכרתי כאשר זו חוזרת אלי לסוג של הזיה לא ברורה כאשר אני נזרק ממכונית נוסעת היכן שהוא ושוב, מאבד את הכרתי.

"כן אימא, אני יודעת, מאמינה שביום שישי אנחנו בארץ" אני שומע את רקפת בנייד וזה הדבר הראשון שאני שומע כאשר עיני נפקחות ואני מזהה שכואב לי כל הגוף ואני מלא תחבושות, לפחות שתיים, אחת באזור העין ואחת גדולה כזאת, בגב. לאט ובהדרגה – בערך 4 שניות – הראייה שלי חוזרת לפוקוס ואני רואה את רקפת מחייכת אלי, מכילה ואוהבת וכן, כואבת אתי את כאביי. "אמירי מתוקי, מתוק שלי, מה שלומך, ישנת טוב . .  ואני לוחש לה: "נראה לי" וקולי חלש, מותש ואני עוצם שוב את עיניי. לאחר זמן מה עיניי נפקחות שוב ואני רואה רופא עומד מעליי ושתי אחיות מצידיי מיטתי והן רושמות כל מיני דברים שהוא אומר באנגלית שלא ממש נהירה לי ועם זאת הוא מחייך ונראה שליו למדי ורפלקס זה משדר לי סוג של צפירת הרגעה.

לקראת ערב רקפת באה ומעירה אותי, בחיים שלי לא ישנתי כל כך הרבה. רקפת הערב שונה מזו שהייתה בבוקר והיא מזיזה אותי מגבי על צידי, כמעט בלי לדבר, בידה האחרת הטלפון הנייד שלה – אמרה שהיא רוצה לצלם –  ובעודי שוכב על צידי כאשר זו מחזיקה לי את חצי גבי האחר אני שומע אותה אומרת "בני זונות ידעתי" ואני לוחש לה: "מה נשמה" והיא אומרת "הקעקוע שלך של המגן דוד הדליק אותם והם הבינו שאתה יהודי ובוא נגיד שלא תמיד מוסלמים וניאו נאצים כל כך אוהבים יהודים. "הם ממש קילפו לך את הקעקוע מהגב אבל זה לא נורא, תוך כמה חודשים זה יעבור ועד אז נתפוס אותם, תאמין לי" וכן, האמנתי לה ואז זה פחות כאב לי. הייתי חייב לספר לה: "הרגשתי טוב התחלתי ללחוש לה, הרגשתי נוח, כמעט בבית, את יודעת ספורט וכל זה ובכלל לא הרגשתי חריג . . ." "עוד התלבטתי אם להוריד את החולצה אבל זה היה נראה לי מוגזם והאמת בשלב מסוים חשבתי על הקעקוע והחולצה כנראה עלתה לי בכל פעם שקפצתי לריבאונד והם לא אהבו את זה . . . כן, הבנתי, הייתי צריך להיות זהיר יותר, פחות פתוח . . . כן, זהיר יותר", אמרתי.

"זה בסדר אמירי" אמרה רקפת "מחר בבוקר אתה יוצא מכן, שיקום של חודש ואתה חוזר לרוץ. שיקום למה אמרתי לה" ? "לברך אמיר, הם ריסקו לך את הברך האפסים האלה" ובעודה מדברת אני מרים את השמיכה ורואה עוד תחבושת גדולה אליה כלל לא שמתי לב המעטרת את ברכי. "קוס אימא שלהם" אני אומר לה, "בחיאת תזייני אותם, בחיאת תתפסי אותם רקפת" ואני בוכה המון ובא לי נורא פטריק ו"צל כבד, ירח מתאבד . . ." על קביים, רקפת עוזרת לי להיכנס לבית שלנו שפתאום נראה קצת יותר מוכר וביתי מזה שעזבתי לפני כשבועיים. "הכול בסדר ממי לכי לתפוס את הרעים אני אומר לה וכן, זייני את אימא שלהם . . . אני בסדר, יש לי ספרים וכבלים, הכול טוב" ורקפת מודה לי על זה שאני לא מציק לה שהיא צריכה ללכת לעבודה. אני מסתכל על שולחן העבודה של רקפת ורואה גזריי כתבות מהעיתון: "ריב פנימי בין ניאו נאצים הוביל לרציחתו של ראש הארגון" ואני ממשיך לקרוא ומתחיל להבין שחוסר ההסכמה שלהם מה לעשות אתי הובילה לרצח של אחד מהם ושהאירוע "תויג" כאירוע פלילי ולא כאירוע על רקע אנטישמי כאשר אני מצליח לקרוא את הכתבה ולחיות אותה ולהבין את שעבר עליי באותו פרק הזמן בו השק היה על ראשי וריח הנפט חרך את אפי, עורי.

כתבה אחרת דיברה על זהותו של ראש הארגון שבכלל נולד בלבנון ומשפחתו היגרה לשוויץ כשהיה בן שנה ומאז בנה לו בכוחות עצמו סוג של תא טרור קיצוני כאן כאשר הרעיון המרכזי שלו היה: "לנקות את הסביבה מיהודים". החזרתי את הכתבות לשולחן, הדלקתי את הטלביזיה תוך כדי שימת לב שגם מעבר של 6 ועד 8 מטרים מצריך ממני מאמץ גדול. רציתי לראות כדורסל אמריקאי, רציתי לראות את שחומי העור עפים באוויר, מטביעים, צולפים ממרחקים ושומרים על ריכוז עילאי גם ברגעיי ההכרעה של כל רבע. נפלתי על משחק נפלא ועל אף שהיה בשידור חוזר הצלחתי ליהנות ממנו מאוד, גם נוכח זה שלא ידעתי מי ניצח וגם נוכח זה שלברון ג'יימס שיחק נגד הקבוצה עימה לקח את כל תאריו – מיאמי היט. ברבע השלישי נעצמו לי העיניים ובדיוק אז רקפת התקשרה ואמרה שעוד שלוש שעות היא תגיע ושהכול טוב.

נרדמתי שוב והתחלתי לחלום מן חלום מוזר שכזה; בחלומי, רקפת ואני נוסעים בזמן כמו דאג וטוני ממנהרת הזמן ואנו מגיעים לחורבן בית שני, 70 לספירה, כאשר אנו בורחים מירושלים הנצורה אל עבר מצדה וכל הדרך זה ירידה ונורא קל לי בעוד רקפת מעט מתקשה עם הריצה ואני מעודד אותה כפי יכולתי כאשר היא פונה אלי "תמשיך אהובי אני לא יכולה יותר, הרגליים שלי לא נשמעות יותר לראש" ואני אומר לה: "מה קרה לך זה ירידה, קטן עלינו" והיא עונה לי: "לא אמירי, לא היום" ואני קולט את הרומאים סוגרים עלינו, קלי רגליים וחזקים והמצודה כבר קרובה אלינו ואני אומר לה: "בואי אני ארים אותך על הגב והיא עונה: "לא אמירי, לא היום" והרומאים ממש במרחק יריקה מאתנו ואני לוקח את החרב שלי, נותן לרקפת נשיקה וחיבוק ובזמן הזה תוקע לה אותה בגבה ואז שולף אותה החוצה ובדיוק כאשר אני בא לתקוע אותה לעצמי בבטן אני מסתכל לאחור ורואה פרש על סוס ממש קרוב אלי ואז אני מתעורר ורקפת לידי, מלטפת לי את היד ואומרת: "שוב החלמות הללו מתוק שלי" ואני עונה לה "כן, אני צריך לבדוק מה קורה לי שם" ואני נמתח ועובר לחצי ישיבה על הספה הנוחה למדי.

"איך הולך מאמוש ?" שואלת רקפת ואני עונה לה "תשמעי, לא רע, חצי שנה בשוויץ, נראה לי שהזמן עצר מלכת כאן, אני מנסה לחשוב מה הלאה, לו"ז להמשך, חיים והכול ובכלל, האם אני מטיס לכאן את ילדיי או שאני נותן גיחה נוספת לארץ, לא ראיתי אותם כבר שלושה חודשים וזה מתחיל להציק. "אני מזמינה לנו כרטיסים לסופשבוע הבא לארץ, ננוח, גם אני כבר מתגעגעת, באמת, כבר שלושה חודשים עברו אה. כן. אנו מתחבקים ואוהבים ונראה ששוויץ והשקט עושים לנו טוב לזוגיות.

אסף לב

מתוך "דברים שכתבתי"