לפני כעשור לערך התוודעתי לענפי הסבולת – outdoor  endurance  – ומאז, אני שם. תמיד עסקתי בספורט: ג'ודו, שוער כדור יד, כדורגל, שחייה, גלישת גלים, טניס, אגרוף, מטקות ים ואחרים, אולם מאז שהגעתי לטריאתלון ולריצות ובוודאי כאשר הפכתי למאמן טריאתלון, החלטתי, ששם אני רוצה להיות – זה יהיה ביתי. עןד על ההיסטוריה של הטריאתלון ניתן לקרוא כאן: http://tinyurl.com/agas43c

לפני שנה וחודשיים עברתי ניתוח קילה – הרניה, בקע – שהשבית אותי מאימונים וכל שכן מתחרויות. בכלל, במהלך השנה האחרונה כמעט שלא השתתפתי בתחרויות, כאב לי, לא הרגשתי טוב, אך לא, ממש לא רציתי ניתוח; ראיתי בזה בגדר הודאה ביכולת המוגבלת של הגוף ובכלל זה, הגיל הכרונולוגי. לפיכך, ניסיתי עשרות סוגים של טיפולים וביניהם: טיפול אלטרנטיביים של עיסויים ודיקור, אוסטיאופתיה, צמחי באך, תרכובות של צמחים מוזרים, גם הילרים מוזרים ועוד. במהלך חודש ספטמבר עשיתי את "משחה הצבים" ולאחר כ 3 ק"מ הבנתי שזהו, רק ניתוח יוציא אותי מהמצב הלא נוח, לא נעים, של הגוף. אז, לראשונה, הבנתי והפנמתי חלק מהמנטרות שרצו אצלי מזה זמן: אז הבנתי שאני רואה את עצמי כספורטאי, ספורטאי סבולת, אחד שרוצה לעסוק בספורט כדרך חיים ולתמיד; פעם קראתי לזה, להיות לוליין בקרקס (גופו ונפשו הם פרנסתו והם חייו ואורח חייו הנגזר מזה) ולא ספורטאי אולימפי, אשר לא אחת, מרגע שפושט את מדיו, הופך למשהו אחר, מתרחק מאורח חייו הסגפני והנוקשה אשר אפיין אותו מגיל כה צעיר… רצה הגורל ולאחר התחבטויות שונות מצאתי את הרופא שמיד ידעתי שהוא ורק הוא, ינתח אותי. ד"ר זגר, כפר סבאי ותיק, שעוד הספיק לנתח את אבא שלי לפני כשלושים ומשהו שנים, ינתח אותי במדיקל סנטר וזה יהיה בשבועות הקרובים ורק צריך לתאם מועד שנוח לשנינו – פשוט. ריצת בוקר של 17 ק"מ עם חבר סימנה את סיומו של הפרק ה 1 של חיי הספורטיביים ומעכשיו שישאלו אותי במילוי טפסים שונים "האם עברתי פעם הרדמה מלאה" אוכל לסמן שכן. האמת, יש משהו מדהים, כמעט אפוקליפטית בהרדמה המלאה: 3,  2, 1 של הרופא המרדים והופ, אתה בעולם אחר, הבא.

בוקר לאחר הניתוח הניתוח

בוקר לאחר הניתוח

 לאחר כשעה וחצי התעוררתי, אשתי מיטל, שמה לי שלט רחוק ביד והשאירה אותי לישון בהרצליה – במדיקל סנטר. רק מה, עד שיש לי טלוויזיה, שאני אלך לישון… (בבית לא מחזיק את "מכשיר הטמטום" – שלמה ארצי במקור). בסביבות 5 בבוקר, אני קולט שאני עדיין מזפזפ סביב תוכניות מוזרות ואני מתפלא על כך שאני ער ומה בכלל אני עושה בערוצים כאלה. לאחר כ 10 דק' אני קולט ששכני לחדר, גם הוא אחרי ניתוח דומה וגם הוא מזפזפ רק מה, הוא כרגע מכוון על המקלט שלי ומחליף לי את הערוצים. שיהיה, חשבתי לעצמי, נחמד שמישהו מזפזפ עבורך, איזה תנאים מופלאים, כייף כאן.

בסביבות 6 בבוקר, החלטתי שמספיק ואני רוצה לשירותים. התחלתי לרדת מהמיטה כאשר האחות הנמרצת קפצה עלי ואמרה לי שיפטרו אותה אם יתפסו שירדתי מהמיטה בלי עזרתה….נו, טוב, עניתי לה בעגה המקובלת מהמדינה ממנה עלתה לארץ (קדושים האנשים האלו שבחרו לעלות לכאן), בואי תעזרי לי, אני חייב לשירותים…"לא נכון" ענתה הנמרצת, אתה רק חושב שיש לך…חזרתי ואמרתי לה: "גברתי, אני בן 41, יש לי לשירותים…." נו, טוב, בוא אחרי בזהירות. חצי שנייה אחרי שהורדתי את "חלוק האיומים" וראיתי את גודל הבור במפשעתי נכנסה הנמרצת ואמרה: "נו, יוצא…." הסברתי לה שוב שאכן, אני חש נוח בנוכחותה הנעימה, אולם בהחלט זקוק למעט רגעי חסד ושלווה עם עצמי. לאחר שצלחנו את השלב הזה הגיע מאמני הנאמן, ראובן והתחלנו את תהליכי הסדרת היציאה הביתה. נחמד אמרתי לעצמי, ניתוח, חופש שבוע, כל העולם ואחותו מתקשרים, נחמד.

לפני כשנה נרשמתי לתחרות איש ברזל. הייתי משוכנע שהפעם אצליח להתאמן כמו שצריך. ישבתי עם תזונאית (מירי חדד, מצוינת) וראובן הכין לי תוכנית אימונים ראויה. במקביל, פתחתי קבוצת ריצה "רצים עם אסף" שסגרה לי שני בקרי אימונים בשבוע ותוך כדי כך המשכתי לעמול קשה בשיווק ומכירת הדלקים שזה, למעשה, מקור פרנסתי העיקרי. בין שלל עיסוקי, אני משתדל גם להיות אב משקיען ובעל אוהב ומפנק לאשתי היקרה. אט אט, התחוור לי שזה לא מציאותי לשמור על המשפחה, העבודה ולהיות במסגרת האינטנסיבית הזו של שלושת הדיסציפלינות הספורטיביות השונות. אט אט הבנתי שאני מוותר, לעת עתה, על הרעיון של "איש הברזל", גדול עלי כרגע. בו בעת, החריפו הכאבים באזור המפשעה ובהתאם לאופן החשיבה שלי – קארמה ומשמעות המעשים שלנו – שולחן הניתוחים הלך והתקרב.

[frame style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2012/06/יפים-4.jpg" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

 היום, שבוע לפני תחרות איש הברזל השנייה שלי מאז הניתוח, מרגיש נפלא. לקחתי את הקילו הנוסף שהעליתי, ידידה טובה ורצנו 10 ק"מ, אחר שחיתי עם קבוצת המאסטר של בית – ברל (זהר גלילי, מעולה) קצת יותר מחצי אימון. לפני שבוע, טלפנתי לשוונג והודעתי להם שאני מעוניין לעשות את "חצי איש הברזל". ברור ונהיר לי שאני עושה את התחרות כאימון, כסוג של בחינה, עד כמה הגוף חזק ועד כמה הגוף "זוכר" את יכולתו. המטרה שלי בתחרות תהייה לסיים ואם אחוש שלא בנוח באזור הרגיש, הרי שמייד אפרוש – ברור אמא, ברור.

חשוב לי להיות בתחרות זו, להיות חלק מחוויה של עשרות ומאות אנשים שבאים להגשים חלום, לחוות חוויה שאליה התכוננו ובעבורה הקריבו לא מעט בדרך. הן כ מאמן טריאתלון, הן כספורטאי ובעיקר כאדם, זה מרגש מאוד לראות את הנפת הידיים בסיום התחרות של כל אחד ואחת שמגיעים לשער הסיום.

ברצוני לאחל לכל אחד ואחת, המון הצלחה בתחרות. לאלו שמחפשים את הפודיום, זכרו שהתחרות ארוכה והכול יכול לקרות בדרך – it's not over until it's over  – ולאלו שבאים לחוות את הסיפוק והריגוש של לחצות קו הסיום, זכרו שהתחרות קצרה, פחות מיום עבודה במשרד ואתם ברזלנים לעולמים.

לסיום, אל תשכחו לעשות שחרור, התשלום עלול להיות במזומן, בהצלחה לכולכם ואם מתאפשר, תיהנו.

ועוד מילה, לקבוצתי היקרה: שתהייה לנו עונה נפלאה וכולנו נהנה ונצליח ביעדים המתקרבים ובאים: מרוץ כ"ס ומרוץ מהר לעמק. עד אז, המשיכו ליהנות ולנצל את הפגרה לדברים שכאמור, אינם ספורט.

בברכת הספורט, האנרגיה הטובה והאהדה הכנה לכל אלו שמלווים אותי לאורך השנים: משפחה, ספונסרים, קולגות, מתאמנים וכל מיני אנשים שתמיד נעים לשמוע ולהשמיע מילה טובה בתחרויות השונות.

בהצלחה לכולנו,

  אסף לב

מאמן