מיומנה של ספורטאית

לפני שנה בערך יצרתי קשר עם אסף לב וקבעתי איתו פגישה אישית.
נשאלת השאלה איך הגעתי לזה ? כל מי שמכיר אותי יודע שספורט ואני לא תמיד הלכנו יחד יד ביד (בלשון המעטה) עד כדי כך שבתיכון הוצאתי מהאורטופד פטור מחינוך גופני, משום שזה היה השלילי היחיד בתעודה, ולא היה סיכוי שאעבור את מבחני הקיץ.

מה הביא אותי להירשם לקבוצת ריצה ?
אני מאמינה שהחלטות של אדם נובעות מאופיו והוויתו, מאירועים בעברו, מהלך הרוח שבו הוא נמצא בהווה, ומשאלה עתידנית: איפה/איך אני רואה את עצמי בעוד….? דבר ראשון, אתה צריך להחליט שאתה רוצה לעשות שינוי. אני רציתי לעשות שינוי בגופי, ושינוי באיכות חיי. אתה חייב לרצות לעשות שינוי בכדי שהוא יצליח, בכדי להיות עקבי ולהיות מספיק חזק גם כשקשה.

לרצות לעשות שינוי זה דבר ראשון, אבל הוא לא מספיק. הרצון הזה חייב להיות מגובה במעשה. זה בדיוק כמו המשפט הזה שעובר בראשה של כל אישה שניה: "אני רוצה להיות רזה" אבל מה בדיוק את עושה כדי להיות רזה (ברוב המקרים נגלה שלא הרבה). אז עשיתי מעשה ! !

הדלקתי את המחשב, נכנסתי לגוגל וכתבתי: ריצה, כפר סבא
עלו כמה תוצאות. תוצאה אחת תפסה אותי יותר. תמונות צבעוניות של אנשים רצים ומחייכים; לא יכולה להסביר את זה, הרגשתי שלשם אני שייכת. מכאן נותר רק להשאיר פרטים להתקשרות באתר. תוך דקות קיבלתי טלפון מאסף, שהזמין אותי לפגישת היכרות ואימון קבוצתי.

אז מוטיבציה יש והתרגשות לקראת האימון הראשון – יש והרבה אבל מה לגבי הכושר ? כל מה שאני חושבת עליו, זה לא לעשות פאדיחות. להוכיח שאני רצינית. אני מגיעה לאימון ומתקבלת בחיוך של אסף וחברי הקבוצה (היו שם עומרי לפני הגיוס, ד"ר זאביק, ד"ר חיים ויואב – אנשים רציניים ללא ספק) מתחילים לרוץ באצטדיון, אסף מבקש שלוש הקפות של המגרש (אגב, אותו המגרש של תיכון "גלילי"- שם הוצאתי פטור)

אני משלימה הקפה אחת ומרגישה שאני כבר לא יכולה לנשום. הרגליים כואבות, נתפס לי הצד, אני צמאה וכל זה אחר 300 מטר. אני אומרת לעצמי. מה עשיתי ? זה גדול עליי אבל באותו רגע עובר מאחוריי זאביק ואומר: כל הכבוד, תמשיכי. אז אני ממשיכה . . . בסיבוב השני אני שומעת את אסף אומר: עזבת את הטלויזיה, יצאת מהבית והגעת לאימון – כבר מגיע לך כל הכבוד !

ולקראת סיום הסיבוב השלישי אני רואה את עומרי רץ לקראתי כדי לסיים את הסיבוב איתי. באותו ברגע, התחלתי להבין מה הכוח של קבוצה. אני לא לבד !

ככה זה התחיל,
התמודדתי בשנה הזו עם אתגרים לא פשוטים גם פיזיים וגם מנטאליים; לא פשוט לשנות דפוסי התנהלות. לא פשוט לשנות חשיבה וכדי להצליח הייתי צריכה לחזק את עצמי פיזית אבל יותר מזה, לחזק את עצמי מנטאלית – אימון אישי מנטאלי עם אסף אחת לשבוע הביאו אותי למקומות שהיה לי קשה להגיע ללא הכוונה. ההתמודדויות האלו מלוות אותי גם היום, אך היום יש לי את הכוחות והכלים להתמודד כמעט עם כל דבר ולא רק בספורט.

התרומה הגדולה של הריצה לחיי היא ללא ספק, התחזקות הרוח, אני מרגישה חזקה יותר, חיונית, שמחה מחייכת ואופטימית.

אז מה נשאר לך לעשות ?
לעשות מעשה !

(אתם יכולים להגיד שרונית שלחה אתכם)

רונית חצרוני, ספורטאית

מירוץ העגור- מירוץ ראשון 5 ק