לפני כשנה וחצי נפלתי מהמיטה ונפצעתי, קרע בגיד אכילס; תוכנית האימונים שלי, כמוה גם כמסלול החיים שלי נאלצו לעבור רביזיה כללית. 

מיד עם חזרתי הלא מספיק מדורגת לעולם הריצה נפצעתי שוב, הברך שנשאה את כל המשקל של הגוף בחודשיים אותם ביליתי עם קביים לא עמדה בלחץ וברור שעליתי כ 2 ק"ג בתקופה זו ובום – קרע מדיאלי במיניסקוס, אוף. חצי שנה כבר שאני מאמן את הקבוצה הנפלאה שלי "רצים עם אסף" ומלווה אותם עם רכב, אופניים וכדומה וכן, בקושי רץ, בקושי רב. בכל החצי השנה הלא פשוטה הזו אני לא מפסיק לחפש מזור לכאביי, להימנע מניתוח ולנסות לחזור לכושר הטוב שהייתי בו טרם הפציעות הסדרתיות שתקפו אותי בשנה וחצי האחרונות. כך, חזרתי לחדר כושר – משעמם פחד – אבל מה, חזרו לי הידיים החזקות ואני חש שוב את המסה המרוכזת ואת יכולת הגוף לתפקד, להגיב לבקשות המוח. חייב לחזור ללוח התחרויות, למיצוי האישי – העצמי, למאמץ הזה, להתמודדות הזו . . .

היום היה יום של שחייה – תחרות שחייה מים פתוחים:  4.5 ק"מ מחוף גן צ'ארלס קלור – נמל יפו – ועד חוף מציצים – הלא הוא ,נמל ת"א. הרבה זמן כבר לא שחיתי מרחק כזה; הפעם האחרונה הייתה במסגרת ה"מכבי מן" וזה היה בכינרת, 5 ק"מ במסגרת שבוע תחרויות מרוכז. יש לי חבר טוב, ראובן מילמן שמו – עשינו ביחד קורס מאמני טריאתלון ומאז אנו אוהבים להתאמן ולהתחרות יחדיו; העניין הוא שראובן אוהב לאתגר אותי תמיד בענפים בהם אינני מאומן באותו פרק זמן. כך, למשל, בשחייה אני כמעט ולא מתאמן, נוכח האימונים בשעות הערב המאוחרות 21:00 חחחח עם המאסטרס של בית ברל (זהר גלילי) נוכח היקיצות המוקדמות לאימוני הקבוצה שלי. רוצה לומר, הפעם הגעתי לא ממש מאומן, אך לא הייתה לי ברירה: מילמן, בדרכו, הודיע לי שאני צריך להיות ביום שישי, ב 6 בבוקר בחניית הנמל ושזה המרחק שאצטרך לשחות ושהוא חייב לרוץ . . . וואלה, נחמד, אני אוהב דברים כאלה, יוצאים לדרך. זמן להתאמן כמעט ואין, אך בתוך תוכך אתה יודע שים ותחרויות זה פחות או יותר הסביבה הטבעית שלך – סומך על עצמי.

05:30 בבוקר, מוצא חנייה בנמל (בסוף היא תעלה 100 ₪ – נראתה תמימה דווקא), ראובן מגיע ומסביר לי שחייבים לרוץ " 5 קיי " ולהסתגל לעיר הגדולה ובכלל, לרוץ זה הכי כיף, שיהיה, בכיף, בקטנה, רצים 5 ק"מ, זורקים ציוד ברכב, נשארים עם בגדי ים ועולים לאוטובוס עם עוד כ 50 אנשים ליפו, נחמד, בחיי. תדריך קצר, תכליתי – אפילו בוקר טוב הוא שכח לומר ונעמדים על קו הזינוק. מת על זה, הריגוש הזה, ההתמקדות הזו, ה"אני בתוך עצמי", המחשבה על הקשיים שבדרך, על הסיפוק שבסוף, על הקשר הבלתי אמצעי הזה והנדיר הזה בין מערכת השלד, השריר והראש שלך וברור, למצוא ולמצות את ההלימה ביניהם וכן, אין על ההרגשה ואין על ההתרגשות הזו . . . תמונה טרם הזינוק:

image001 (2)

 

זינוק ואני בתנועה, לא רואה אף אחד בעיניים, צריך לעבור את הגלים – אין בעיה, זה התחום שלי, עף קדימה, מגיעה גל, צלילה קטנה וממשיך, וואלה – קופצת מחשבה: "יש עוד ים של דרך, אין לאן למהר . . .", אבל שווה לי לנסות לתפוס כבר עכשיו "פור" קטן על אילו שפחות מיומנים, מחשבות, כאשר לקראת סוף הקטע אני מתחיל להיעקף על ידי קבוצה של שחיינים. מחשבה שנייה קופצת: "ראבאק, הם מתאמנים אה….כל יום שאני עם הקבוצה שלי, רצים בים אני רואה אותם שוחים בצוק… וואלה", אוקיי, חפש את "הקצב שלך" – הצמד לאקדחונים שלך, טכניקה, טכניקה, להאריך תנועה.

40 דקות בדיוק חולפות כאשר אני מרים לראשונה את המשקפת, מרגיש לחץ על העיניים, שתיתי לא מעט מים, גם הדופק מעט גבוה, הכובע פתאום לוחץ לי על הראש. שמנתי אולי ? מוציא מהבגד ים ג'ל ובולע אותו בשקיקה עם מעט מי ים וממשיך הלאה. עושה חשבון קצר על פי בתי המלון שאני בערך באמצע הדרך ואם אצליח למשוך קצב זה, ארד משעה וחצי וזה אחלה בהתאם לרמת כושרי הנוכחי. וואלה. 10 דקות אחרי זה מנסה לעשות קצת סדר, נוכח הקושי שאני מגלה להמשיך לחתור ונוכח זה שאני לא מצליח לשמור על הטכניקה של שליחת יד רחוקה, גריפת מים, נענוע האגן לכדי זווית של 28 מעלות והכי חשוב, אני לא מצליח להיכנס "לקצב תחרות", לקצב הרמוני בו המים "מקבלים אותי" ואני לא צריך להוציא כל כך הרבה אנרגיה על מנת להתקדם. אז מגיעה המחשבה הקשה ביותר ומהרבה היבטים המורכבת ביותר עבורי בתחרויות השונות בהן אני נוטל חלק: "עבור למוד הישרדות" – שיא או פודיום אין לך היום . . . מבצע עצירה נוספת, שחייני המרחק הקצר מתחברים אלינו ואני מנסה לעשות עליהם "דרפטינג" ואכן, מצליח להחזיק עמם קצת.

לאחר כמה דקות הקבוצה הראשונה שלהם נעלמת מהעין ונראה לי שאני דיי בודד, לבד במלחמה שלי אל עבר קו הסיום…. אוף.

נלחם, חושב על גדול רוכבי האופניים אי פעם אדי מרקס שנשאל פעם איך הפך להיות הכי גדול בכל הזמנים וזה הגיב יחסית בפשטות: "פאדלה, פאדלה, פאדלה". פידול אחר פידול, צעד אחר צעד, חתירה אחר חתירה, אין דרך אחרת . . . אימון מנטאלי טהור ! עוברים את חוף הילטון והמרינה ואני מרים את הראש ומנסה טכניקות שחייה מגוונות אותן ראיתי בשנים האחרונות, פשוט מנסה לקבל אנרגיה, "תנופה" מהוצאת הראש והיד כאשר אני רואה את הבויה האחרונה ומבין, אין עוד הרבה. מתחיל לשחות שחייה קצבית, עוצמתית, טיפה נמאס לי, חש על הקצה, הייתי צריך להתאמן טיפה יותר ליום זה.

זה מגיע, נכנס לחוף מציצים ומחשבות מדליקות מציפות אותי על כמה אני אוהב את החוף הזה, האנרגיה שבו – ביום ובלילה, המטקות, המשחקים עם הילדים ובכלל, נורא רוצה כבר לגעת בקרקע שהופ, הנה אני נוגע. וואלה, הרגליים מסתגלות בקושי ואני רץ לשער הסיום. 1:39 שעות שזה בסדר, ברור שיכולתי לשחות טוב יותר ומאידך, יכולתי גם להישבר בדרך. הכול בסדר, ממשיכים קדימה, כמה שאני אוהב להתחרות.

IMG_20150925_094138

אחלה שבת,

אסף לב

מאמן טריאתלון, מאמן מנטאלי 

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב שלי

 לוגו חדש