אני מאוד אוהב את החברים שלי, כל אחד וסגנונו המיוחד בקשר המיוחד שנוצר בינינו ועל פי רוב, הקשר הראשוני שנוצר הוא זה המתווה את המשכו. כך, לפני כחודש וחצי לערך, טלפון מחבר טוב וחובב אתגרים ידוע, ראובן מילמן: "אחי מה המצב, יופי. תקשיב אתה רשום לשני משחים, האחד עוד שבועיים ל 5 ק"מ והשני בעוד כחודש וחצי ל 10 ק"מ, כן תתחיל להתאמן. כן, שלומי טוב אחי, תודה, אני לא מאומן כרגע בשחייה עם כל הפציעות שהיו לי בשנה האחרונה . . . אחי, תקשיב, אפי בממתינה ובכלל, נולדת דולפין ואתה סתם בגוף של בנאדם כרגע, אז, כן אחי, חייב לחתוך, הכול שולם, נדבר בהמשך על התאריכים, תתאמן קצת, אל תעשה בושות, חחחח, ביי אחי". ראובן, ראובן. . .  – חייב לסגור אחי . . . וואלה.

טוב, מה יש לי ב 30 לאוקטובר ? למשחה של ה 5 ק"מ אגיע עם אימונים קלים בלבד ויהיה בסדר, זה מרחק שקצת כישרון וקצת סבל, הקשבה, מעט טכניקה וכוח רצון יכולים לקחת אותי על גביי הזרם; לגביי ה 10 ק"מ, אצטרך להתאמן טיפה יותר. מכין לעצמי תוכנית אימונים קלה וניגש לבריכה לשחות. מכין פולי, סנפירים, קרש, כובע ים, שעון ומה לא, הכול; רק מה, לא מצליח לשחות יותר מ 1.5 ק"מ. מחשבות, שעמום, חוסר עניין, בדידות, מלא זקנים שקצת כועסים ולא ברור על מה חוסמים את הנתיב ואני לא מצליח להתחבר לעצמי בשחייה. מצליח להגיע ב"אימון הארוך" ל 2.2 ק"מ ויוצא מהבריכה אפילו ללא רצון להתקלח שם, אלא, רק, לצאת משם, ללכת לנייד, להודעות, למיילים ולעוד הרבה "קיטש" של החיים. בכלל, מלא דברים מתערבבים בחיים, בין החולין לקדוש, בין העיקר לטפל ואולי זה בכלל הגיל שאתה רואה אותו כבר מעבר לפנייה הבאה מאותת אליך וכאילו קורא לך: "תהנה, תנצל, תשאף כל שאיפת חמצן של בריאות, טבע, אהבה, חמלה ותשוקה". לא בכדי, אלג'יר מלווים אותי (ברור שהכאב על מותו של הגאון – גבריאל בלחסן – גם הוא בין מלווי הבוקר) במשחה היום עם מלא היגדים, הקשים, קפריזות, עצבים, אנרגיה בחיפוש אחר ההרמוניה והשמחה האמיתית של החיים, האם נגיע אליה האם היא נגישה ובכלל, האם נדע לזהות אותה בין כל הנובלס, חסה, שמפנייה, דם, שם וים ?

אלג'יר המופלאים – העניקו לי ליווי מנטאלי מדהים במשחה הבוקר.



03:30 בלילה, צלצול קל באינטרקום, ראובן הגיע, מתחיל היום עבודה. קפה, מים עם לימון, שירותים, לא מספיק לעשות מתיחות ואנחנו ברכב, קצת גשם, קצת מחשבות, שיחה טובה, קלילה וחוף בית ינאי מקבל את פנינו לים שקט ונעים. קצת קר, אבל בסך הכול נראה בסדר. 05:00 ועדיין אין סימן לכלב על החוף… וואלה, מת על אירועים לא גדולים ומיוחדים אבל אין אף אחד – זה בכלל המקום, בודקים מיילים וכן, זה כאן ואז מגיע השחיין הראשון – וואלה, "בוקר טוב גיבור – תוכל לצלם אותנו בבקשה . . . "

image001 (2)

גבוה, חזק ונראה מצויד ואני בכלל חושב לעצמי האם אני מסוגל לשחות כזה מרחק . . . מתחיל לראיין אותו, מצטלם, משחרר לפייסבוק שלי, מחייב את עצמי בכוח למטרה, ליעד שאליו התחייבתי לא לעשות בושות. תוך רבע שעה מגיעים עוד כמה עשרות שחיינים, כאשר אחת שנראית ממש מקצועית, בשם איה נותנת לי את הטיפ הכי טוב שקיבלתי לאחרונה ומסבירה לי שזה "סתם" לשחות עם חליפת הצפה ו ה ד ב ר  ז ה לשחות ללא עזרים טכניים – מקלים, אלא, להתמודד, להילחם – וואלה, משאיר את החליפה ברכב ועולה לאוטובוס עם בגד ים המזל שלי, ג'לים (תודה רבה לרענן וכל צוות TYRׂׂ) באוזר חלציי, כובע ים ומשקפת. השיניים שלי נוקשות מקור ואני חושב על עדי אשכנזי שדיברה על החברות שלה מעל גיל 30 שעדיין הולכות עם הסווצ'ר של כיתה ה' עת טיילו עם הנוער העובד ועדיין חושבות שזה הכי יפה בעולם…. מחייך קצת, הייתי משלם עכשיו בשביל סווצ'ר מאפן כזה והקור עובר מעט. באוטובוס מאחורינו יושבת לירון שמספרת שהייתה שחיינית ושעדיין שוחה ובכלל, פתאום כולם נראים לי כאילו הם יוצאי יחידה שנגמרת ב 13 ואני וראובן, בכלל בטעות כאן, אנחנו רק יודעים לרוץ.

אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הואדי . . . סתם, סתם, אבל האוטובוס באמת עיף – אהוד בנאי תמיד ליווה אותי במסעות הצבאיים וחשתי קצת דמיון, רק שהכבשים עדיין ישנות טוב כאשר גדי ( TI ) מבקש שקט על מנת לתת את התדרוך בטרם פורקים אותנו בחוף בנתניה – ראבק, גם עם האוטובוס זה נראה ים של דרך חזרה . . . גדי, חוזר על משפט אחד פעמיים, משפט פשוט שהופך לי את המשחה של היום, בו הכפלתי את המרחק שאי פעם שחיתי ב 2 מילים פשוטות: "תהיו רפויים" ! האמת, בפעם הראשונה לא ממש הבנתי – רפוי, מאה 21, ילדים, עבודה, חברה, מזונות, השכמות ב 4 בבוקר כמעט כל יום, רפוי, מה זה ? גדי, אותו לא היכרתי עד היום, משחק עם הטונאציה של קולו כאשר אני מתחיל להפנים – זו לא תחרות, זה כיף, זו התמודדות, אך בפירוש לא תחרות ! וואלה, מעניין, הדופק שלי יורד, נרגע, שלווה קלה מציפה אותי ואנו יורדים על החוף בנתניה ותוך פחות מדקה אנו במים.

קצב נוח, אני מרגיש טוב, משוחרר, "רפוי", שומר על הטכניקה שלי – מאריך תנועה, דופק מעט עם הרגליים ושוחה בסגנון הימי שפיתחתי לאחרונה בו אני מזיז את הגוף מהאגן ומטה משל הייתי התנין. כ 3 ק"מ עוברים ובחיי, לא קשה, הזרם יחסית נוח, טמפרטורת המים בסדר, התנועתיות שלי במצב "שמור" ומתבצעת עצירת ג'לים ראשונה לאחר קצת למעלה משעה, תענוג. לא מרשה לעצמי לחייך, פוחד פחד מוות מזחיחות מפני הלא נודע ממקומות בהם אני מבלה, מגלה בפעם הראשונה – שומר על פרופיל נמוך, אך בהחלט מרגיש טוב, טוב מאוד אפילו. זה פשוט מדהים, הכוח שהקבוצה נותנת, מלא מחשבות רצות בראש: חושב על דלית, אהובתי היפה והכובשת – האם זו האהבה הגדולה עליה חלמנו כילדים, דרכה הבנו את השירים ועליה קראנו רק בספרים ? חושב על ארמסטרונג מוקף בתוך פלאטון בטור דה פראנס והאנרגיה של הקבוצה פשוט לוקחת אותו, אבל אז אתה חושב על הסמים שלקח, מחליף מחשבה וחושב על ביבי איך הוא נלחם עם הממשל האמריקאני של אובמה וקרי המכוער שברור שהם לא אוהבים אותנו גם ללא קשר להתנחלויות ואיזה יופי העיר נתניה ובתי המלון שלה עוברים לנגד עינך, מדוזות – אוף איתם, הם הרי כאן מיליוני שנות אבולוציה ואנחנו מה, רוצים קצת ליהנות, לשמוח, להרגיש טוב, לפרגן, לעשות דברים טובים ואני ממשיך לחפש מחשבות טובות ואז מגיע המחשבה שאותה חיפשתי וזה על הספר שאני קורא עכשיו של ד"ר טל בן שחר, פסיכולוגיה חיובית (שזה למעשה עיסוקי בחיים) ועל כך שהאושר תלוי בנו, דפוסי חשיבה מגוונים אותם עלינו "להעמיס" על עצמינו בכל פעם מחדש, גם כאשר המשאית של החיים מדווחת על Overloud ואז המחשבה הנכונה מגיעה: דרך הפשטות, ההתמודדות, ההיעזה, התעוזה, הטבע, הגוף, הנפש והסימביוזה בינך כגל הנשטף אל החוף אל מול כל הבריאה המופלאה הזו ואתה חותר – חתירה אחר חתירה או כמו שאלון הזכיר לי ב 4 בבוקר את אדי מרקס שהסביר מה עשה אותו כזה גדול: "פאדלה, פאדלה, פאדלה" – חתירה אחר חתירה, אחר חתירה – פשוט קל לי, אין לתאר. זאת, אגב איה עם הטיפ הנפלא, לא לשחות עם החליפה ולהתמודד:

ק"מ 9 מגיע וואלה, אין קושי, הפייסר מודיע שמעכשיו שחייה חופשית, כל אחד לתחושתו – אני דופק שחייה חזקה ויוצא מהמים קל, מבסוט, "רפוי", בחיי שהיה קל, מענג, משחרר ומעצים; 3 שעות ועשרים ושלוש דקות עברו ביעף, חייב, נורא רוצה לכתוב.

עם גדי בסיום: "תהיו רפויים"

IMG_7103

ראובן בסיום:

IMG_7111

הפריסה בסיום:

פריסה בסיום

 

לבסוף, המילה האחרונה,

רוצה להודות לחבר טוב שלי, מאמן השחייה הנפלא – זהר גלילי – אשר הרבה ממה שאני מצליח לעשות היום נבע ממנו: הן בפאן המקצועי, על זה שעשה אותי אחד "ששוחה בסדר" והן בדרכי בחיים, כמאמן טריאתלון ובהמשך כמאמן מנטאלי. מהרבה אופנים השיחות שלנו ניטוו אותי למקומות מבורכים אלו ומהרבה היבטים גם לקצור גם את הפירות – מקצועית ולא פחות חשוב מזה, באופן אישי, הגשמה עצמית, חוללות אישית, הרמוניה.

 

אנרגיה טובה, אסף

בברכת הספורט, הבריאות והאנרגיה המצוינת,

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

"רצים עם אסף"

לוגו חדש