נתתי נשיקה גדולה למיטל ולמיה, לקחתי את עומר יצאנו לגן "חיבוק אלה", פרקתי אותו שם וטסתי הביתה; שמתי את האופניים על גגון ה"טולה" ועפתי לדרום לאסוף את חברי, המאמן ראובן. תדריך למרוץ מתחיל בשעה 14:00.

כמובן שאני הגעתי בזמן והוא עדיין לא סיים לארגן עניינים בחלקי העולם האחרונים שבהם נותרו אנשים חסרי דיור או "עניין כלשהו אחר" ורק לאחר שעה שבה אני קורא באוטו ספר מופלא ("מגידו" של מתיו דן) יצאנו לדרך, לאילת. יוצאים לדרום, לאילת שני חברים, זוג אופניים אחד; האחד לא בטוח שיסיים חצי איש ברזל (1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ אופניים – במסלול קשה של מעבר נטפים עם עליות ורוחות שאינן מאפיינות תחרויות "איש ברזל" מקובלות מהעולם ולבסוף, 21 ק"מ ריצה – כן, הטריאתלון בנוי בצורה כזו שככל שאתה עייף יותר כך היכולת שלך לעצור ולומר עד כאן תהייה פשוטה יותר – עניין של בטיחות, באמצע הים פחות נוח להגיד "לא בא לי" . . .) והאחר, מפנטז על פודיום – גביע במקצה השלשות המעורבות במקצה איש הברזל המלא. כך, מגיעים לאילת לעת ערב, תשושים מהנסיעה, מתאפסים על החדר ומתפנים ללכת לישון, אחריי הכול לילה ללא הילדים – סוג של חופש . . .

כל מיני 058

בוקר התחרות – 04:35 שעון מצלצל, צריך לצאת ליום עבודה. אני קופא מקור, חצי גוף שלי עם חליפה, צועדים בלילה כאשר הכיוון הכללי זה הים – אשקרה קר ולא הכי נעים.

היה קר בבוקר / לילה

קופצים למים עם עוד כ 200 ספורטאים ומתחילים לחתור לכיוון "דגל ירדן". לאחר כ 34 דקות וקצת פחות מ 2 ק"מ יוצאים מהמים ומתחילים לרוץ לשטח ההחלפה; זוכר שאני לא רואה הרבה – חושך וקר לי עדיין – אבל שומע ברקע "יופי אסף" וזו בהחלט צעקה נעימה. בדרך כלל אני שונא צעקות, כל שכן הצעקה הטיפשית ביותר: "קדימה, תן בראש…." אולי זו בכלל הנקודה שהספורטאי צריך להוריד דופק, אולי מאמנו מתדרך אותו טקטית למשהו אחר ? בכלל, אנא אל תצעקו ציווים והוראות לספורטאים, אלא, המשיכו לצעוק צעקות עידוד כמו: "יופי וכל הכבוד", שזה תמיד מבורך ולראות היכן אפשר לעזור לספורטאי שעל פי רוב נתון בלחץ מסוים. (מנצל במה זו: איילת, תודה שעזרת ולקחת לי את הנעליים בשטח החלפה ודאגת להם לשקית בזמן שאני כבר יצאתי לרוץ ופתרת לי טרדה רצינית). ההחלפה לוקחת לי כ 5 דקות, המון זמן במושגים שלי, פעם ראשונה בחיי שאני שם גרביים בתחרות ובכלל, אני כל הזמן מנסה לשדר לעצמי מנטרות של: באת ליהנות ופחות להתחרות…מתחיל לפדל והופ…לא מצליח להתחבר לקליט – לפדל. אין מה לעשות, חלודה של יותר מעונה ללא תחרויות נותנת את אותותיה ולאחר מספר דקות שבהן אני רוכב עם גרב על הנעל שמסרבת להתחבר לפדל, אני נעצר. זה קצת מעצבן אותי, אני מאלה שדוגלים שתחרות צריכה להתנהל כמו ביצוע של יחידה מיוחדת עם מודיעין והכנה מדויקים ותכליתיים עם כמה שפחות צורך באלתורים, אולם אני גם מגלה גמישות עם עצמי ולא מתמלא בכעס ועצבנות כשם שהיה קורה לי בתחרויות בהן הייתי מגיע עם ציפיות גבוהות וליחידות המיוחדות עוד נחזור בהמשך….

IMG_0260

מתפעל את התקלה, מתחבר לכביש שדה התעופה ומתחיל לטפס אל עבר הבעיה הראשונה של היום – מעבר נטפים. להפתעתי הרכיבה זורמת יופי, קיבלתי את הטיפ של ידידי זוהר זייף שהפציר בי לא "להישרף "בעלייה ולשמור על הדופק ואני מגיע לסיומה רגוע מאוד ובמצב רוח נינוח לחלוטין. מתחילות הירידות על הציר והטמפרטורה צונחת מייד ומגיע ל כ 6 מעלות. אתה קולט את זה כאשר אתה רואה את החיילים עם חרמוניות וצעיפים….אתה חושב לעצמך, אני אנער את הידיים, אנשוף אוויר חם על כפות ידיי, אסתיר אותם מאחורי הגב ? כלום, שום דבר לא עוזר בירידות האלה, עם הרוח הקרה שבאה מולך. בערך בשלב הזה, לאחר כשעתיים וחצי של תחרות מרגיש שחייב פיפי…וואלה, ג'לים, איזוטוני, קצת מים שתיתי בים והכליות מגיבות. החלטתי שעצרתי כבר מספיק להיום וכהרגלי, החלטתי לתפעל תוך כדי רכיבה. האצבעות קופאות ובקושי רב מתפקדות, אתה עייף ומנסה לייצב את האופניים תוך כדי הפעולה שבדרך כלל עוברת חלק. לוקח זמן להתרגל לפעולה, אולם מרגע שתופסים פוזיציה זה זורם יופי בכפל משמעות. כמה אמבולנסים בדרך מפרים את השלווה ואתה מבין שכמה אנשים סובלים מהיפותרמיה וחייבים להתחיל להזרים עוד דם לפריפריה – מתחיל להזיז את קצות האצבעות ברגליים ושוב משחק עם הידיים ובין לבין בודק שמצב הבקע המפשעתי שלי רגוע ומאפשר לי להמשיך בתחרות. הרבה מחשבות חולפות בראש, תיכף אני שלוש וחצי שעות בתוך תחרות, כאשר האימון או התחרות האחרונים שביצעתי מעל שעתיים היו לפני למעלה משנה. חושב על המשפחה, על כל האנשים שמפרגנים לי, חושב על הספורט הזה, כמה אנרגיה טובה יש בהתמודדות הזו, אך יותר מכל, אני חושב על אותן יחידות צבאיות, על אותם ילדים שהם מחצית מכפי גילי ומבצעים פעולות חשאיות, פעולות לא פשוטות על מנת שאנו, האזרחים, נוכל ליהנות מכזו שלווה בציר תחרות שאך לפני מספר חודשים הותקף מצידו של הצד המצרי, אז מי אני שבכלל אתלונן שקשה לי.

כך, חולפות המחשבות כאשר אט אט נגלית לפני נקודת ההחלפה. מגיע, נותן, כאמור לאילת את נעלי הרכיבה, שם נעלי ריצה ויוצא לדרך, לירידה מנטפים לכיוון אילת. וואלה, למעלה מ 4 שעות בתוך התחרות, מרגיש נחמד ומנסה לבחון את לוח הזמנים והתזונה שצפויה לי בהמשך. שוב שירותים, הפעם פשוט יותר, על הציר וממשיך לרדת למטה. לפני 3 שנים ב 2009 עשיתי 6:43 שע' ולא בא לי לעלות מעבר לזמן זה, למרות שלא התאמנתי – אז הייתה סערה וזו נחשבת עד היום לתחרות הקשה שהייתה אי פעם. הריצה זורמת לי יופי ואני מדבר עם אנשים ומודה לכל המתנדבים שמפלסים לנו את הדרך ברחבי אילת. 8 ק"מ לסיום, אני מגלה שנותר לי כוח ומתחיל להגביר ולעקוף אנשים. קו הסיום כבר נראה באופק ואני קולט שהזמן עומד להיות ממש זהה. נעמד על שטיח הסיום ומחכה שהשעון יעבור ל 6:44 ומתמוגג מהרגע של ההגעה לקו הסיום ולחיבוק ומגבת משגיא שטיגמן הבלתי נגמר.

הייתה יופי של תחרות, ברכות חמות וכנות לניר וכל צוות שוונג על עמידה ביעדים תחרותיים וכניסה הולמת לנעלי הענק של מר מילמן. תודה רבה וגדולה למשפחתי, לחברי, למתאמני ולכל מי שמפרגן לי – האנרגיה הטובה מגיעה. אני מסיים את התחרות, ראובן חוזר הביתה עם גביע, תודה רבה.

"גמור" ומבסוט בסיום

IMG_0270IMG_0263
IMG_0257

עוד מילה, אם מה שנכתב כאן וזה נראה לכם קשה, אזי, שימו לב, שזה כאין וכאפס לעומת מה שעוברים אנשי הברזל והקשיים הנקרים בדרכם. די אם נציין, שבשעה 21:00 לערך כשאני יושב ואוכל את ארוחת החלבון שלי הם עדיין רצים לאורך הטיילת ומנסים להגשים את שאיפותיהם וחלומותיהם. ולגבי ההפגנה בסוף התחרות לגבי אלו שהורדו ממסלול האופניים, נציין שבכל תחרות ישנה מגבלת זמן – cut off time שנובעת משיקולי משטרה או משיקולי בטיחות הספורטאי. במקרה שלנו, לא הייתה כל הצדקה להפגנה המאולתרת של אלו שהורדו ממסלול הרכיבה, כל שכן, כאשר מנהלי התחרות הסבירו את הקושי המצפוני והערכי שהיה להם בביצוע פעולה זו.

 

הפגנה מיותרת בטקס הסיום

בשמחות ובברכת הספורט,

קצת על חצי איש הברזל בחיפה 2013

 אסף לב – קבוצת ריצה בכפר – סבא

מאמן טריאתלון, אימון מנטאלי לספורטאים ולכאלו השואפים לכך

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב שלי

Couponn2+